|
אתה בטח צוחק שאני עומדת כאן ונואמת לך, מי היה מאמין, מיטל ויניב שתמיד היו רבים ומתווכחים על כל שטות, עד היום שהתגייסת, אני זוכרת את היום הזה, קמת בבוקר ולפני שיצאת עם אבא ואמא ללישכת הגיוס, באת להיפרד ממני ואמרתי לך: "שלא תלך לקרבי" ענית: "אל תדאגי, יהיה בסדר". ומאז שהתגייסת באמת נהיינו חברים טובים, אפילו התגעגענו אחד לשני, דבר שלא חשבנו שיקרה אי פעם, אפילו יצאנו הרבה פעמים לבלות ביחד: אני, יניב, אתה ואיריס. סיפרת לי על השירות שדך, התגאית שאתה נימצא בדלעת במוצב הכי חודר, אני סיפרתי לך על השירות שלי, על הטנקים, על החברות. אבא ואמא תמיד התגאו שיש להם שני חיילים קרביים, אחד בצפון ואחת בדרום, ואז חשבתי איזה כיף, לך יש את איריס, לי יש את יניב, אתה משרת איפה שאתה אוהב ואני איפה שאני אוהבת, איך הכל יכול להיות כ"כ מושלם, וכנראה שהכל היה באמת מושלם מידי. שלושה שבועות לפני שזה קרה, הייתי בבסיס וחלמתי שנהרגת בלבנון - ואז קמתי בבוקר, התנשפתי לרווחה ואמרתי: "איזה מזל שזה רק חלום". ביום שזה קרה באמת, בלילה הלכתי לישון וכשקמתי בבוקר, חשבתי שזה רק עוד חלום, ואז ירדתי למטה, לסלון וראיתי את כולם יושבים ובוכים והבנתי, שהפעם זה לא חלום! כל כך קשה לראות את הצוות שלך חוזר ורק אתה לא, למה דווקא אתה, למה דווקא אח שלי. לעולם לא אשכח את רגע הבשורה, שהמג"ד קרה לי להודיע לי מה קרה, בדרך חשבתי אולי קרה משהו לאבא או לאמא, לא יודעת למי, פשוט ידעתי שקרה משהו, ואז הוא סיפר שנהרגת עם עוד ארבעה חברים, לרגע הרגשתי הקלה, לא קרה כלום לאבא ואמא ופתאום קלטתי שמדובר בך, יניב, שיותר לא תהיה איתי. חשבתי איך זה יכול להיות, איך הוא יודע שאתה אח שלי, הוא בכלל לא מכיר אותך, אולי הוא מתבלבל עם יניב אחר - אבל לא, הוא ידע יותר מדי פרטים. בדרך הביתה, התקשרתי, אמרתי בכל זאת אולי זאת טעות, בבית ענה לי מישהו אחר, כן כולם כבר הספיקו להגיע הביתה. ובכל זאת ביקשתי את אבא, להיות בטוחה, אולי זאת טעות ושאלתי אותו: "אבא, זה נכון?" והוא אמר: "כן מיטל, זה נכון". אני זוכרת שפעם ישבתי עם אמא, בחוץ בדשא ודיברנו על כל מיני חילות בצה"ל ועל היחידה שלך, התווכחנו מה יותר טוב: גולני, גבעתי, נח"ל או צנחנים. היא אמרה לי: "אבל הוא לא סתם בגדודים של הנח"ל, הוא בפלחה"ן". אמרתי: "עזבי אמא, מזה נח"ל, רוב ההרוגים זה בצנחנים וגולני, ובנח"ל לא נהרגים" ובאותו רגע שאמרתי את זה, חשבתי, ואם בסוף יקרה לך משהו, אני לא אסלח לעצמי! ואז הכל חוזר אליך, אתה מבין שכל המריבות והוויכוחים היו סתם ואילו רגעים יפים באמת היו לנו ביחד וכמה שהכל היה טוב ויפה עד עכשיו, אבל זהו, זה נגמר, שום דבר לא יחזור להיות כמו מקודם וגם אתה לא תחזור אלינו כמו קודם. אני יושבת עם עצמי ולא קולטת שאתה כבר לא איתנו, כאילו שאתה עדיין בלבנון. וזה כואב שהכל ממשיך כרגיל, אני יושבת עם החברים, מחייכת, צוחקת... כי אני לא מכירה איך זה שלא צוחקים מבדיחה מצחיקה, אני לא מכירה איך זה שכשעייפים לא נירדמים, אני לא מכירה איך זה שהציפורים לא מצייצות כל בוקר, ויותר מכל, אני לא מכירה שלא תחזור יותר הביתה. הדבר האחרון שנשאר לי לומר וחבל שאף פעם, לא היה לי את האומץ לומר לך אותו פנים מול פנים, אבל אני באמת אוהבת אותך. אחותך מיטל |