עדותה של נחמה מזרחי ("אלה")



הגענו ליהודיה לאחר כיבושה ע"י כוחות צה"ל ושהינו שם כחיל-מצב. גדוד 9 כולו יצא ליהודיה, ויחידת הבנות, שמנתה כ-20 אישה, מגיל 15 עד 18, בתוכו למעשה, כמעט כל אנשי הגדוד היו בגיל דומה. חיל המצב כולו מנה 80-100 איש. מפקד הגדוד, אשר שימש גם כמפקד המקום, היה דני מטארסו ("גד"). סגנו היה "ארנון" או "ישעיהו".<br>כשנכנסנו לכפר יהודיה כחיל-מצב מצאנו אותו עזוב, מלא זוהמה ופרעושים, ככפר ערבי מלוכלך שיפוסי - היינו טובלים את בגדינו בדי.די.טי. ושוכבים לישון, וקמים בבוקר אכולים ממש מהפרעושים.<br>הכפר לאחר כיבושו, חולק לכמה גזרות-הגנה וקבוצות קטנות של אנשינו הוצבו בעמדות לשמירה על הכפר. בסך הכל היו שם 4-5 עמדות, שפנו לכיוון וילהלמה, לוד, רמלה. בעמדות היו חיילים וחיילות. הנשק בעמדות היה: "ברג" וסטנים, ורימוני-יד. לחיילים היו גם אקדחים, בחלקם וגם רובים.<br>תפקידי היה קשרת טלפונאית עם כל העמדות מחדר-המפקדה, ששכן במרכזו של בית קברות ענק, בתוך בית של "קדוש" ערבי. המרחק מעמדה אחת לרעותה היה גדול, ועד כי לשם גישה מעמדה לעמדה היה צורך להשתמש ברכב. בין עמדה לעמדה היו פרדסים עזובים, וזוהי הסיבה שהסתננות הערבים היתה קלה, וקשה היה להגן על המקום. (למעשה, כאשר הערבים הצליחו לחדור, בהתקפת-נגד שלהם, לתוך הכפר, אזי העמדות הקיצוניות שלנו אף לא ידעו על כך, והן היו מנותקות כליל ורק בנס הצליחו להנצל.)<br>במשך שהותנו ביהודיה כחיל מצב, היו מסתננים ערביים בודדים מנתקים מדי לילה בלילה את חוטי הטלפון שלנו וע"י כך מנתקים את הקשר בינינו, לבין המפקדה שלנו בפתח תקוה. יום יום היה עלינו לגלות את מקום הניתוק בקווי הטלפון, ואנשינו עשו זאת בשעת 4-5 בבוקר, עם עלות השחר, כדי שעבודת היום והקשר עם החוץ לא יופרעו. היה בינינו בחור פתח תקוואי, שהצטיין באומץ לב יוצא מן הכלל. עם שחר היה נוטל את רובהו ועובר לאורך גבולות הכפר, לבדו, למרות הסיכון הרב שהיה בדבר, והיה בודק את הקווים. אותה שעה היה גם בודק שמא הסתנן במשך הלילה איזה ערבי לאחד מהבתים העזובים בכפר. כשלא גילה דבר היה יורה ביונים במעופן, ומביא צידה לבקר למטבח. הוא היה קלע מצויין (את שמו אינני זוכרת ונדה לי, שהוא נפל במלחמת העצמאות). התרנגולות העזובות והיונים שבצודו ע"י הבחור הנ"ל היו מזוננו העיקרי, כמעט. היות ומהחוץ קבלנו כמות זעומה של שימורים.<br>מדי לילה בלילה היינו מסדרים קבוצות גששים, שהיו מתאמנים בזחילה בשקט בין העצים, לשם סריקת השטח ולימודו.<br>שהינו כחיל מצב ביהודה במשך: 5-4 שבועות. במשך הזמן הזה לא ארעו מאורעות מיוחדים. המשמעת היתה מופתית, וכל החיילים ביצעו כל מה שהוטל עליהם.<br>היתה לנו שם מרפאה ואחות באורח קבוע. היה חדר נשק, ונשק שעבד באופן קבוע בשימון הכלים ובתיקונם.<br>במפקדה, היתה מרכזייה טלפונית, שחיברה את כל חמש העמדות.<br>הבנות שכנו באחד הבתים במרכז הכפר, ובוקר בוקר היו מתחלקות לעמדות השונות, שם שימשו כמבשלות, מכבסות ועוזרות לחיילים.<br>ערב אחד הגיעו כמה מפקדי "הגנה" ליהודיה והודיעו ש"הגנה" מביאה ליהודיה כמה קבוצות של אנשי "הגנה", כדי לערוך פעולת הסחה נגד וילהלמה. היות ואותו לילה עמדה ה"הגנה" לכבוש את רמלה ולוד, והואיל וידוע היה כי בוילהלמה מרכזים כוחות עיראקיים, הרי מגמת פעולת ההסחה היתה לרתק ואתם למקומם למשך הלילה, ולמנוע את בואם כתגבורת ללוד ורמלה. אותו ערב הגיעו אנשי ה"הגנה" ליהודיה והחלו בהפגזה עזה לכיוון וילהלמה. ההפגזה נמשכה מחצות הלילה עד 4 בבוקר. כמובן, שהפגזה זו נוצלה התחמושת שלנו ברובה. לאחר הפגזה זו, הסתלקו אנשי ה"הגנה", בהשאירם מחסנים ריקים מתחמושת. מפקד המקום, "גד", שלח מיד מכונית להביא תחמושת, אבל כבר היה מאוחר מדי.<br>בשעה 4.30 של אותו בוקר, לאחר ההפגזות, קבלתי קשר טלפוני מאחת העמדות, שאלפי ערבים כבר נמצאים בשטח יהודיה וכי הם מתקדמים לעבר מרכז הכפר. אותה עמדה שהודיעה על כך כבר מצאה עצמה מנותקת, אותה שעה, ולא ירתה כדי לא לגלות את מקומה לאויב. תוך השיחה הטלפונית עם העמדה הנ"ל, קבלתי קריאות אזעקה מיתר העמדות. עמדות אלו ירו בכל הנשק שהיה ברשותן, אבל לא היתה בכך כל תועלת, כי הערבים התקדמו בשורות סדירות בטנקים ובמשוריינים לעבר הכפר.<br>עם התקרבם לכפר החלו הערבים בהפגזה כבדה. אולם הואיל והיינו מפוזרים מאוד, הרי לא נפגענו מהפגזים, שרובם נפלו על בתים ריקים.<br>מיד הודיעני המפקד "גד" שעלי לרוץ מיד ולהודיע לבנות שהיו עדיין בחדרן, כי עליהן להסתלק מיד ובמהירות האפשרית מן המקום לכיוון פתח תקוה. רצתי לחדר הבנות, ובדרך כבר פגשתין רצות לקראתי, תחת מטר יריות משפנדאוס של הערבים. רצנו כפופות ותוך כדי ריצה, הן סיפרו לי, שרק בדרך נס הן הצליחו להנצל; כי הן שמעו ברחוב קולות ערבים והן ברחו דרך הדלת האחורית לחצר ומשם לבית הקברות, לבניין המפקדה. אולם ארבע בנות, ובתוכן המפקדת השניה - דבורה, יצא דרך הדלת הקדמית ולא ידענו עליהן דבר.<br>בינתיים קבלתי קשר טלפוני מנערה, שהיתה במסגד, בעמדת תצפית, ובקול בכי היא אמרה לי: מפקדת אלה, הערבים עולים במדרגות ואיני יודעת מה לעשות" - ובזה נפסק הקשר. היתה זו מרים, נערה תימניה בת 15, יתומה, שגורלה אינו ידוע עד היום. ישנה השערה שהיא התאבדה ברגע האחרון לפני הגיע אליה הערבים - בקפיצה מצריח המסגד.<br>הבחורים שבעמדות החלו לסגת למרכז הכפר, מבלי לדעת שגם בכפר עצמו כבר נמצאים ערבים. בחורינו השאירו לעצמם את הכדורים האחרונים, ובעזרת כמה רימונים מתוצרת עצמית פילסו להם דרך למרכז הכפר. חלק מהם - 9 בחורים נפלו בשעת הנסיגה, כשהם נלחמים בידים ריקות ממש. שאר הבחורים הגיעו למרכז ובפקודת המפקד "גד" נסוגו משם עד לגבול פ"ת. הם הציבו ברן" עם תחמושת שנשארה לפליטה ועצרו בעד התקדמות הערבים לתוך פ"ת, בגבורה רבה.<br>אותו זמן נסוגו הבנות, לאחר פקודה מפי "גד", גם כן לכיוון פ"ת דרך בית הקברות. גם אני הייתי בין הבנות הנסוגות. כל הבנות הצליחו להנצל, פרט לשתיים: מרים שהיתה במסגד, והמ"פ דבורה שנפלה בידי הערבים, אשר הרגוה במקום והתעללו בגופה.<br>שתי בנות ניצלו בנס, תודות לגבורתם של כמה נערים, אשר בעזרת כמה רימונים ובגופם ממש הגנו על שתי הנערות, שהצליחו להנצל מידי הערבים שרצו לחטוף אותן, ולהגיע בשלום לפ"ת.<br>שתי חיילות נוספות - אחת שנשארה במקומי ליד המרכזייה, והשניה - האחות, ניצלו תודות להגנתו האישית, האמיצה של המ"פ "גד".<br>כעבור זמן מה הצליח גם המ"פ "גד", שנשאר האחרון במקום - להסתנן דרך בית הקברות ולהגיע לפ"ת.<br>הדי הפעולה ביהוד הגיעו אלינו כעבור שבוע ע"י מוסרים ערביים, ומפיהם נודע לנו שערביי יהוד נטשו לחלוטין את כפרם ונשארו במקום רק כוחות בלתי סדירים ואילו הלגיון עוד היה מרוכז בוילהלמה.<br>היתה בפתח תקוה יחידה מיוחדת להחרמות מבריטים, ערבים ויהודים. בעיקר החרימו מכוניות ערביות ובריטיות. אנשי הקבוצה הזכורים לי הם חיים לוי, יובל מאירי, יוסף נדלר ז"ל, דוד רבינסון, משה מזרחי. אליהם היו מתנדבים מפעם לפעם אנשים הידעו להסיע מכונית.<br>הם היו יוצאים במכוניות צבאיות בריטיות, לבושים במדי צבא בריטי, עם סמלי יחידות שהיו עדיין קיימות בארץ (הם ידעו אילו יחידות בריטיות עדיין נמצאות בארץ). בדרך היו עוצרים, כאילו לתקן מכונית, וכשהיו עוברות מכוניות בריטיות - עצרו אותן. בקשו כלים לתיקון, משתלטים אח"כ על האנשים, פודדים נשקם ולוקחים את מכוניתם, אחרי שהבריטים נקשרו בחבלים והושארו חיים בפרדסים.<br>בבסיסים שלנו בפתח תקוה בלבד היו כ-10 או 15 מכוניות בריטיות מסוגים שונים, ששימשו לצרכים שונים גם בסביבות אחרות.<br>בקשר לערבים נהגו בשיטה אחרת. יצאו במדים בריטיים, מחכים למכונית ערבית, מזהירים את הנוסעים או הנהגים מפני הטירוריסטים היהודים הנמצאים בסביבה, בקשו מהם להוביל את המכוניות בשביל צדדי ליד פרדס, ושם חיכו עוד אנשים, ונתנו להם לבחור, אם ללכת בשלום הביתה בלי המכונית, או להיהרג. הערבים העדיפו להשאיר את המכוניות. גם בשיטה זו הצלחנו לאסוף יותר מ-15 מכוניות.

חזרה