איש ציבור ו"אבי היישוב" בתקופת העלייה הראשונה. בנו השלישי של ג'יימס יעקב דה-רוטשילד, מיסד הענף הצרפתי של משפחת רוטשילד.<br>בצעירותו התמסר למקצועות הומניסטיים ולאמנות, היה חבר במכון לאמנות של פריס ונמנה עם חוגי אינטלקטואלים בצרפת. בעקבות הפרעות ביהודי רוסיה ב-1891-1892, פעל רוטשילד במסגרת הוועד הצרפתי שסייע להגירתם. עניינו בארץ-ישראל החל בראשית שנות ה-80 כאשר נקלעו המושבות הראשונות, שהוקמו על-ידי הציונים הראשונים, למשבר פיננסי חמור שאיים על המשך קיומן. בשנים 1889-1883 כיסה הברון את כל הוצאותיהן של המושבות ראשון-לציון, זכרון-יעקב, ראש-פינה ועקרון וסייע למושבות האחרות בתורמו להן למעלה מחמישה מיליוני לירות שטרלינג.<br>פקידים ומומחים מטעמו פיקחו על השימוש שנעשה בכספיו והוא עצמו ביקר פעמים אחדות בארץ-ישראל. עדיפותו הראשונה היתה ליישב בארץ איכרים, שומרי מסורת ודוברי עברית העומדים ברשות עצמם. בהשראתו ועידודו פיתחו המושבות את תעשיית היין בארץ-ישראל. רוטשילד דרש להישאר אלמוני ומכאן כינויו - "הנדיב הידוע". יחסו של רוטשילד לתנועה הציונית היה אמביוולנטי, הוא סירב לתמוך בבנימין זאב הרצל, הסתכסך עם חובבי ציון אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה התקרב בהדרגה לתנועה הציונית, בעיקר סביב ועידת השלום בפריס והצהרת בלפור. ב-1923 הקים את פיק"א, כגוף המנהל את אדמותיו בארץ-ישראל והציב את בנו ג'יימס כנשיאו. ב-1929 מונה כיושב-ראש כבוד של הסוכנות היהודית. <br>הברון נפטר ב-1934, וב-1954 עצמותיו הועברו ארצה ונטמנו ברמת-הנדיב שליד זכרון-יעקב.
הדפסה | תגובה