כשהוכרזה השביתה הכללית של ערביי א"י ע"י חאג' אמין אל חוסייני באפריל 1936 השתנה דבר בארץ. כעבור יומיים התחילו מהומות הדמים. התחבורה היהודית בכבישים הותקפה, המשק הושבת, תנופת הבנייה נעצרה ובמקביל גם צריכת המלט. לראשונה נאלצה הנהלת נשר לצמצם ולפטר עובדים, אפילו את הכבשן החדש והחסכוני שבנייתו הסתיימה לא הפעילו.<br>במהלך המאורעות עמד המפעל בפני סכנת סגירה. המצב החדש חייב הערכות חדשה: על מנת לשמור על העובדים ולספק עבודה וכלכלה לכמה שיותר מהם, פנה פולאק ליצירת "עבודות יזומות" במפעל כמו הקמת המרפאה ומבני עזר נוספים. לראשונה נענה פולאק לדרישתו של הרב קוק כבר משנת 1929 לשמור שבת במפעל. הבקשה שנדחתה לפני כמה שנים הפכה רלוונטית. אך המאמצים לשמור על המפעל והעובדים נתקלו בגל של יבוא מלט ואובדן השוק הערבי בארץ וגם את שווקי היצוא בלבנון ובסוריה. הנהלת נשר התמודדה עם המצב החדש בהורדת מחירים ובהשתתפות בקריאה לשימוש בתוצרת הארץ.<br>במקביל גברה המתיחות באזור לאור הקירבה לכפר הערבי ולבית הקברות של הווקף החיפאי, שנבנה שאמצע השכונה. גם הפעם התנגד פולאק בתוקף לנקיטת אמצעים דרסטיים אך שוכנע לבסוף לממן הקמת גדר ביטחונית עם עמדות סביב השכונה ולספק תאורה. בסופו של דבר מימן פולאק גם את משכורתם של מספר נוטרים חוקיים, "גפירים" עם רובים ומדים בריטיים, שהקלו על הסדרי השמירה בשכונה ובמפעל. הדפסה | תגובה |