היעד: עינתא - 1970


בדצמבר 1970 הוטלה משימת פשיטה על יחידת "אגוז". היעד היה הכפר הלבנוני עינתא, לא הרחק מן העיירה בינת-אל-ג'בל, והמשימה היתה לפשוט על מפקדת המחבלים. נקבעה "נבחרת", שמנתה שלושים ממיטב הלוחמים. הושלם תירגול על "מודל", ניתן תדריך מפורט, ובלילה יצא הכוח. היה זה ליל סערה במרחבי הצפון. גשמי זלעפות ניתכו על הארץ. ערפל כיסה את האיזור והגביל את הראות למטרים ספורים. המים נספגו בבגדים, ההליכה כבדה, אבל הסיכוי שהכוח יתגלה על ידי מחבלים, היה מזערי.
סיפר מפקד הפשיטה, אורי שמחוני: "דווקא שמחתי שהיה לילה כזה, כי היינו צריכים ממש להיכנס לתוך הכפר, וכמה בתים מסביב היו תפוסים על ידי מחבלים. הבעיה היתה להגיע ולמצוא את היעד. טווח הראות היה מוגבל ל-5 מטרים. ההליכה היתה קשה, הרגלים טבעו עמוק בבוץ, היה איחור בלוח הזמנים, אף כי אנחנו לא ביזבזנו אף דקה. אגמון היה מפקד החוד. הוא דייק מאוד, לא הייתי צריך לתקן אותו אף פעם אחת. הבעיה היתה בהתחלקויות ובנפילות, שהאטו את הקצב. את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות.
פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של 40-30 מטר, היו תפוסים.
רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום".
אלוף הפיקוד מרדכי (מוטה) גור למד להכיר את סגולותיה של "אגוז". הוא טיפח את היחידה והטיל עליה משימות נוספות. הפשיטה במזג האוויר הקשה הוכיחה לכל, כי הסיירת הפיקודית היתה לכוח פשיטה מעולה המבצע משימות בכל הנסיבות. מוטה היה אז בחפ"ק באחד מיישובי הספר של הצפון, סמוך לגבול. דאגה ירדה עליו בשל הסערה, הוא שקל להחזיר את הכוח לבסיסו ולוותר על הפשיטה. אך הדיווחים מן השטח העידו, כי הכוח מרוחק כבר מאיזור הגבול, ולכן בלית ברירה נמשכה הפעולה. לימים נתברר, שהדיווחים מן השטח היו אופטימיים מדי - מחשש בן הפיקוד הבכיר אכן יחזיר לאחור את הפושטים.
"אגוז" המשיכה במשימות היומיומיות לאורך קווי הגבול ונשאה גם בנטל פשיטות. סגן המפקד גדליה סיים תפקידו, ובמקומו נתמנה משה כפרי. מפקדי הפלוגות היו: פלוגה א' - יאיר פורמן; פלוגה ב' - דוד אגמון; פלוגה ג' - משבק, ואחר כך מיכאל סופר; ופלוגה ד' - ברוך טננבוים. הפלוגה החמישים היתה פלוגת קורס הסיור, ואחת לארבעה חודשים התחלף בה המפקד. באותה עת פיקד על הפלוגה מוקי בצר מנהלל.
אל מעבר לגבול בוצעו פשיטות מצומצמות, ו"אגוז" נטלה בהן חלק. פוצצו בתים של מסייעים למחבלים, נערכה פשיטה לכפר עיטרון בדרום לבנון לא הרחק מן הגבול, ואחרי הפשיטה לעינתא היתה פשיטה לכפר ירון, מצפון לאביבים ולקיבוץ ברעם, ולבלידה ממערב למנרה. כוחות חדרו לצד השני, פוצצו בתים ושבו לגבול. הפעולה הגדולה השנייה של "אגוז" מאז נתמנה אורי שמחוני לתפקידו, היתה בכפר הלבנוני המוסלמי אל-חיאם שממזרח למטולה.
מחשש שיתגלה הכוח, יצאה "אגוז" לתקוף את אל-חיאם לא בנתיב הקצר הסמוך למטולה, אלא נבחר ציר תנועה ארוך ומפותל. על הכוח היה לצלוח את החצבאני ולעקוף את האיזור שעליו חלשו כוחות צבא לבנון, אשר ישבו במיבצר העתיק של אל-חיאם.
על הפשיטה לאל-חיאם, שנתבצעה ב-31 בינואר, מספר דוד אגמון:
"הבעיה באל-חיאם היתה להיכנס לתוך מרכז הכפר ולהגיע לבית, אשר שימש כמפקדה של איזור דרום הפתח-לאנד. ביצענו כמה וכמה תיכנונים מוקדמים. יום אחד הודיעו לי להגיע לפיקוד, אספנו את האנשי םבדרך, ולמחרת היתה הפשיטה. הכוח הורכב מנבחרת וכן מלוחמים מהפלוגה שלי ומפלוגות אחרות. החוליה שלי היתה החוליה הפורצת לבית. חוליית הרתק היתה בפיקוד אורי. בחוליה שלי היה מ"פ קורס סיור, מוקי בצר; מ"פ ג', מיכאל סופר; שני קצינים מהפלוגה, אהוד קין ודובי אדר, וכן קצין נוסף חוקר שבויים. על חוליית רתק נוספת פקד גלעד אגמון (אגמון הקטן). כוח הפריצה מנה 15 איש. כוח נוסף נשאר עם הרופא ויחידת חילוץ, מחוץ לכפר. בסך הכל היו כ-30 איש".
התנועה התנהלה בליל ירח. וסמוך לחצות נמשכה התנועה בשקט אל הכפר. סמוך למחצבה של הכפר נשאר הכוח של כפרי, ואחר כך היתה החדירה לכפר. הכוח נע בין הבתים, כלבים נבחו, אבל המחבלים לא הבחינו בלוחמי "אגוז".
ממשיך דוד אגמון: "התקרבנו בשקט עד סמוך לבית. סמוך לו היה כביש, ולפניו, בכיוון התקדמותנו, היה משטח עם טרקטורים, ששומר היה מופקד עליו. השומר שמע רחש וברח, החל צועק, וכולם התעוררו. כשקרבנו לבית, כבר היתה שם התעוררות כללית. הרתק של אורי רץ והנחית מכת אש. ביקשתי שייתן מכת אש נוספת. מכת אש ניתנה כאשר רצנו אל השביל סמוך לגדר אבן.
בזינוק אל הבית, כ-5 מטרים לפניו, פתחו עלינו באש, וירו עלינו גם מאחור. רצתי כשמולי היה דובי, מימיני מוקי בצר, אחרינו היה חוקר השבויים, ושני הקצינים - סופר וקין, רצו אחרונים. בהיותנו כ-3 מטרים מהבית, נורה עלינו צרור. זיהיתי את מקור הירי מתחת למדרגות, לפני העליה למרפסת. דובי נפגע, שמעתי אותו קורא משהו ונופל. אני נפגעתי ביד. המשכתי לרוץ עם מוקי בצר, ופגענו במחבל שירה.
נצמדנו למרפסת, זרקנו רימון, מוקי זרק רימון למרפסת. גררנו את דובי אלינו. שמעתי את קין צועק שגם הוא פצוע, וגם סופר הודיע לי שהוא פצוע. סופר לא נפצע קשה. הוא קיבל כדור באוזן, וחשב שנפצע בראש.
הודעתי לאורי על דובי. במרפסת ראיתי שלוש גוויות. זרקנו רימונים לתוך הבית, ולאחר מכן נשתרר שקט. הורדנו את המטענים מסופר הפצוע וכן מדובי. הגיע דירהלי ולוחם נוסף עם אלונקה, והם פינו את דובי.
אני נשארתי ליד הבית עם סופר, כאשר סופר פצוע ואני פצוע. הם כנראה לא ידעו, שאני פצוע.
המתנו שם כמחצית השעה, הרתק השני ירה לבית הסמוך, שכינו אותו 'הבית של הקומוניסט'. משם ירו עלינו. מדי פעם זרקנו רימון לתוך הבנין. הכנו לפיצוץ, הנחנו מטענים בפנים. ביתניים טיפלו בדובי ובקין, וניסו להחיות את דובי. אחרי חצי שעה קיבלנו אישור לפיצוץ, ופוצצנו. אחר כך פינו את הפצועים.
בבית החולים סיימתי את התפקיד. דירהלי הגיע אלי לבית חולים לבקר אותי אחרי ההלוויה של דובי.
הייתי די מטושטש אחרי ניתוח, אבל אני זוכר, שהוא הגיע עם חלק מהפלוגה. כולם יצאו, והוא נשאר לידי, התיישב, תפס ראשו בידיו ואמר: 'אגמון, דובי נהרג. דובי הלך'. וגעה בבכי גדול".
סגן דובי אדר היה החלל הראשון של "אגוז" בפשיטה שנערכה מעבר לגבול.
בעקבות הפעילות המיבצעית של "אגוז" עלה המוראל בקרב לוחמי היחידה. הפעילות לאורך גבולות הצפון נמשכה באינטנסיוויות רבה, והסיירת הפיקודית נטלה חלק מרכזי בכל פעולות התגובה והסיכול של צה"ל. יותר ויותר קצינים מיחידות אחרות של צה"ל הביעו רצונם לבוא להתנדב לסיירת "אגוז". קצינים, שעמדו למלא תפקידים מיבצעיים בסיירות אחרות, באו ל"אגוז" לתקופת התמחות. קורס הסיור הכשיר את הלוחמים, שהגיעו לסיירת אחרי תקופת טירונות. השירות בפלוגות המיבצעיות העלה את רמת הלוחמים.
סיפר אורי שמחוני: "היתה הרגשה שהולך לנו. בכל היתקלות פגענו במחבלים, בכל מיבצע הצלחנו. נוצרה תחושה סוחפת בכל הגדוד. לכן כאשר היינו מגיעים לבסיס המיון לגייס מתנדבים, נוצר מצב אכזרי. היינו צריכים לבחור מכל חמישה מתנדבים מתנדב אחד, ולדחות את מיטב הנוער. היתה תנועה של קצינים שביקשו להתנדב ליחידה, ממש היו מתדפקים על הדלתות".
בינואר 1972, משגברו פעולות המחבלים מדרום לבנון, ואירגוני הטרור קנו להם שליטה באיזור הפתח-לאנד שלמרגלות החרמון, הוחלט בפיקוד הצפון לבצע שתי פשיטות למרכזים של המחבלים. פשיטה אחת נתבצעה בגזרה המרכזית בעיירת המחבלים בינת-אל-ג'בל, והפשיטה השנייה היתה לכפר חמאם שבמרכז הפתח-לאנד. פשיטה זו הוטלה על "אגוז".
כפר חמאם שוכן כ-12 ק"מ מצפון לקיבוץ דן וכ-7 ק"מ מערבית-צפונית למוצבי צה"ל בהר דב. היעד היה מרוחק מן הגבול, ומצוי בעורף המערך הקדמי של המחבלים. הפשיטה נועדה לפגוע במחבלים במקום שבו חשו עצמם בטוחים. הימים היו ימי חורף קשה, וכדי לגרום הפתעה שוב הופעלה "אגוז" בתנאי מזג אוויר בלתי מקובלים. נבחר ציר התקדמות הררי ומפותל.
על הפעולה מספר המפקד אורי שמחוני, שהוליך את הכוח ליעדו:
"יצאנו מהר דב, ירדנו בלילה קר וצעדנו בשלגים בעומק של כחצי מטר. כאשר יצאנו לפעולות אפילו בלילות החורף הכי קשים, סיגלנו לעצמנו 2 דברים: א. היינו מצוידים בכפפות, שחתכנו מהן את כיסוי קצות האצבעות, כד שהאצבעות תהיינה גלויות; ב. לא נטלנו מעילים. היינו לבושים בסוודר צבאי מתחת לחולצה. היה זה לבוש קבוע לכולם.
צעדנו כ-7 ק"מ בשטח די קשה. ביעד היו שלושה בתים מקבילים. על בית אחד היה אחראי דירהלי, על השני - ברומר, ועל השלישי - אורי פרלמן. הפעולה התבצעה בשטף. יורם שילוני היה ראשון בחוליית הפריצה באחד משלושת הבתים. כאשר הגיע לפריצת הדלת, נזרק רימון מהחלון במרחק של חצי מטר ממנו. הוא לא הספיק להתרחק, הרימון התפוצץ ופצע אותו אנושות. גם המ"פ שהיה לידו נפצע.
ביצענו את המשימה, ואחר כך התרחקנו. תפסנו פינה בכפר, ותוך כדי אש שנורתה, ביצע הרופא, ד"ר דני דואר, ניתוח כדי להציל את יורם שילוני. בחנתי את המצב ופקדתי לחזור לאיזור הכפר. התארגנו בהגנה, הנחתנו ארטילריה מסביב, וכמה חיילים פרסו שמיכות ויצרו מעין אוהל. הרופא נכנס פנימה, מצויד בשני פנסים גדולים, וניתח. הניתוח נמשך שעה ארוכה, ובסופו של דבר לא עזר". יורם שילוני מירושלים מת מפצעיו.

הדפסה | שלחו לחבר
חזרה