גדוד סיור 134 במלחמת יום הכיפורים

למאגר התמונות



פתיחהגדוד הסיור 134 של אוגדה 36 היה קיים תקופה קצרה ביותר. הגדוד הוקם ב-1971 ואיחד בתוכו טנקיסטים צעירים ומיומנים ופלוגות סיור ותיקות ובעלות נסיון. בגדוד עוצרו יחסי אנוש בלתי רגילים בין החיילים למפקדים, בין טנקיסטים לאנשי סיור ובין צעירים ובוגרים. הגדוד פורק בחורף 1974 לאחר המלחמה. חוברת זו נכתבה לזכרם של חברינו הנופלים ולמזכרת לכל מי שהיה שותף בהקמת הגדוד ולחם עמנו. | דבר מפקד היחידה20 שנה עברו מאז אותה מלחמה איומה, עשרים שנה אשר במהלכן נחתם חוזה שלום עם מצרים אך בהן גם קבלנו תזכורת באיזה אזור אנו חיים דרך מלחמת של"ג וספיחיה.<br>מלחמת יום הכיפורים היתה ציון דרך בחיינו בארץ, בשלביה הראשונים היינו קרובים מאד לתבוסה, ומשמעות תבוסה לגבי מדינת ישראל היא אבדון. עם כל התקוות והמאווים לשלום איננו יכולים להרפות מכוננות למלחמה כי לא נוכל לספוג תבוסה אפילו אחת.<br>מלחמת יום הכיפורים החזירה אותנו למציאות לאחר פסטיבל ששת הימים, עבורו שילמנו ביוקר במיטב חברינו.<br>הנפש חצויה בין מאווים רגשיים ורצון עז לשלום, לחיים ללא איום ושכול לבין הערכה רציונלית המחזירה אותנו למציאות של איבת שכננו.<br>זה קשה למי שחש את האיום לקיומינו על בשרו. קשה למי שראה מסות של שריון סורי על מורדות הגולן לכיוון הכנרת, קשה לא לשאת זיכרונות קשים אלה באזון בין מאווים ומציאות.<br>בימים אלה של שפל ברוח העם, נכסי ההקרבה ואיתנות של המשפחות השכולות הם שמפרים את הערכים שהיו ויהיו תמיד כוחו ויחודו של צה"ל - יהיה זה משום סמל לדרכו הנמרצת ורבת המשמעות של גדוד הסיור 134 במלחמת יום הכיפורים - שפינה זו בה אנו ניצבים נמצאת במקום שהיא סמל למלחמה ושלום, לנוף ולהתישבות כאחד.<br>מפגש זה של לוחמי הגדוד ומשפחות חברינו שנפלו גולש הרבה מעבר לערכו הטקסי. מפגש זה הוא ביטוי לאחווה העמוקה השוררת בין לוחמי הגדוד למשפחות וביטוי לעובדה שזכר חברינו לא ישכח.<br>יהיה מקום זה ציון לדרכו המפוארת של הגדוד ומופת להקרבה של לוחמיו תשמש פינה זו כערך חינוכי לבני נוער שיביא לחסות בצילה להקנות ממתקניה ולספוג ולו במעט את מורשתה.<br><br> סא"ל חנני תבור<br> מפקד הגדוד | משימות הסיור המשורייןאמר מרשל ז'וקוב, הרמטכ"ל הסובייטי במלחמת העולם השניה:<br> "להלחם בלי להכיר נתוני שטח ואוייב משמעותו לתפקד ולרוץ בעיניים קשורות ואנו רוצים להילחם תמיד בעיניים פקוחות".<br> ובכן, משימות גדוד הסיור היו לפקוח את עיני האוגדה המשוריינת ולהיות לה עיניים ומשושים. מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה שונה שנפתחה בהפתעה מוחלטת לכוחותינו וגדוד הסיור לא נוצל למטרותיו המקוריות, אלא ללחימה עיקשת ושוחקת בסורים.<br> כפי שמעיד אלוף משה בר כוכבא (בריל) ז"ל, שחקר את נושא הסיור המשוריין במלחמות ישראל.<br> <br> הסיור המשוריין במלחמת יום הכיפורים 1973<br> כללי<br> בהיותי סגן מפקד אוגדה משוריינת במלחמה בגזרת חושניה הקצה פיקוד הצפון לאותה גזרה את גדוד הסיור 134 של אוגדה 36 בפיקודו של רס"ן חנני תבור. הגדוד נכנס ללחימה חלקים חלקים בצורה חפוזה, אורגן וגובש תוך קרבות קשים.<br> בשלב הבלימה והתקפות הנגד פיקדתי כמפקד הכוח בגזרה, הגדוד היווה אחד הכוחות שהופעלו ישירות על ידי ובהמשך בפריצה לסוריה, הוכפף הגדוד ת"פ חט' 179.<br> בשני המצבים עקבתי בתשומת לב ובהתמדה אחר לחימתו המעולה של גדוד סיור איכותי זה.<br> <br> לקחי סיור אישיים וחיילים מהמלחמה<br> אופן פתיחתה ההפתעתי של המלחמה בראיה הישראלית ואופיים של הקרבות ההגנתיים הקשים ביחוד בשלביה הראשונים שיבשו את הפעלתם התורתית הייחודית של הגדס"רים ככוח לוחם לייצוב המצב ההגנתי בחזית ולהשגת הישגים חיוניים בהתקפה. לדוגמא: אם גדוד הסיור 134 לא היה משתלב בהתקפות הנגד בגזרת חושניה לדעתי לא היינו מצליחים לעקור את הכוחות הסוריים מהישגי הכיבוש שלהם בתוך שטחינו באותה גזרה!<br> לאחר הקרבות הקשים כאשר התפתחו תנאים מבצעיים שבהם ניתן היה לנצל את הגדס"רים יותר "למימוש יעודי סיור ומודיעין" הם היו שחוקים, מוקטנים ללא טנקים, אבדות רבות בפיקוד, ומסגרות משובשות, על כן, שוב לא ניתן היה לבחון את יעילותה של התפיסה התיאורטית-תפעולית של הגדס"ר במלוא תקניו כפי שגובשו בטרם מלחמת יום הכיפורים.<br> המרכיבים במערך הסיור האוגדתי הוכיחו יעילותם. הגדס"ר היה בעל עוצמה מבצעית מרשימה - כלל 24 טנקים, צנטוריון וכ-30 נגמ"שים מ-113 כלי רק"מ שהיו מעטים ביותר באותה תקופה בצה"ל.<br> הפיקוד והלוחמים המעולים של הגדס"רים הוכיחו בלחימה איכות מבצעית ורוחנית גבוהה דבר שהיווה מכפיל כוח בגזרה שבה הם לחמו.<br> הקמה, אירגון ואימוני ההקמה של הגדס"רים בוצעו בשנים 1972-3. על כן הידע, ההטעמה והמודעות בפיקוד המבצעי לא היו מספיקים.<br> למרות זאת הגיע גדוד הסיור 134 להשגים מרשימים.<br> <br> אלוף משה בר כוכבא | האוייב הסורימול מי נלחם גדוד הסיור ובאיזו גזרה?<br>גדוד הסיור 134 נכנס ללחימה ביום א', 7.10 בגזרה המרכזית של הרמה באזור קצביה, אל משתא, ומול חושניה.<br>הגדוד נכנס ללחימה מול אוייב בעוצמה גדולה מאד ובחזית שנחשבה ע"י הצבא הסורי לחזית העיקרית של הלחימה ובה התכוון וגם השיג את מירב השגיו.<br>מול אוייב זה ניצבו ביומיים הראשונים יחידות קטנות של צה"ל שכללו תוכן חלקים מחטיבה 188, חטיבה 179 וגדוד הסיור האוגדתי 134.<br>סקירת מודיעין מיוחדת על המהלכים של הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים מראה את העוצמה של הצבא שעמד מולנו. להלן הסקירה, המתייחסת לשני הימים הראשונים של הלחימה:<br><br><br>מהלכים עיקריים של הצבא הסורי וחילות המשלוח במלחמת "יום הכיפורים"<br><br>כללי<br>1. סקירה זו נועדה להציג תמונה ראשונה ותמציתית של המהלכים העיקריים של הצבאות הסורי, העיראקי והירדני במלחמת "יום הכיפורים" בחזית הסורית. דגש מושם על שלב המתקפה הסורית על רמת הגולן.<br><br>2. הסקירה מתבססת על:<br> א. חומר שלל ותחקור שבויים.<br> ב. כוחותינו.<br> ג. בדיקה ראשונה של רשתות קשר שפעלו במלחמה.<br><br>3. מבין תוכניות התקיפה השונות הידועות לנו (שכולן התבססו על תוכניות אב אחת, לפי הדוקטרינה הסובייטית-סורית), בחרו הסורים לתקוף תחילה לכל רוחב החזית על ידי שלוש דיבייות החי"ר, כאשר כל אחת מהן תוגברה בחטיבה משוריינת (דיביזיה חי"ר 5 על ידי חטיבה משוריינת עצמאית 47; דיביזיה חי"ר 9 על ידי חטיבה משוריינת עצמאית 51 ודיביזיה חי"ר 7 על ידי חטיבה משוריינת 81 מדיביזיה משוריינת 3).<br>תפקיד דיביזיות אלה היה להשתלט על קו מוצבי הבט"ש ולהעמיק את מאחזיהן בתוך שטחנו על ידי כוחות השריון האורגניים והמתגברים עד עומק של כ-10 ק"מ. משלב שני צריכה היהת דיביזיה משוריינת להמשיך את תנופת ההתקפה מכפר נפח לעבר גשר בנות יעקב. דיביזיה משוריינת שניה נערכה על ציר דמשק-קוניטרה, כעתודה לבלימת התקפת-נגד אפשרית שלנו בשלבים הראשונים ולהמשך המתקפה בצפון, מואסט לכיוון גונן. תוכנית זאת הוצאה לפועל, ללא הצלחה, לפי הסדר שיפורט במהלך הסקירה. סה"כ טנקים שהשתתפו במתקפה הסורית כ-1,300.<br><br>4. כמו התוכניות גם ביצועה התאפיין כהיצמדות לדפוס שיגרתי:<br> א. דיביזיות החי"ר תקפו תחילה ולפי שלבים מוגדרים מראש, כדי להשיג את המשימה תוך 18-20 שעות, כש"אגרוף" השריון (דיביזיה 1 ודיביזיה 3) הועדו לשלבים השני והשלישי של התקיפה.<br> ב. בפועל, ניסה כל כוח לבצע את משימותיו המוגדרות מבלי לשאוף לניצול הצלחה.<br> ג. עם בלימת תנופת ההסתערות של יחידות הטנקים הסוריות, לא נוסו דרכי תקיפה חדשות.<br> ד. למעט לילה אחד, כמעט שלא נוהלה לחימת לילה (מה-6 עד ה-24 אוק' בבוקר), למרות עדיפות בולטת לסורים ולעיראקים באמצעי ראיית לילה.<br><br>היערכות הצבא הסורי ללחימה בצהרי 6 אוק' 73<br>5. בצהרי ה-6 אוק' 73 היה הצבא הסורי ערוך כדלקמן:<br> א. ברצועת ההגנה הראשונה - 3 דיביזיות החי"ר במלואן (כלומר, כולל החטיבות המשוריינות והממוכנות שלהן).<br> ב. חטיבה משוריינת עצמאית 51 נערכה בעורף דיביזית חי"ר 9 (בביצות דלי, מזרחית לג'אסם). <br> ג. חטיבה משוריינת עצמאית 47, שהועברה מחומץ לחזית בין 31 סמפ' ל-5 אוק', היתה ערוכה בעורף דיביזיה חי"ר 5, במרחב דעיל - אבתע (מדרום לשיח' מסכין).<br> ד. דיביזיה משוריינת 1 נשארה באיזור מחנו תהקבע שלה שבכסרה, ולא תפסה את רצועת ההגנה השניה (מקום היערכותה במסגרת מערך חירום).<br> ה. דיביזיה משוריינת 3 קודמה מאיזור היערכותה הקבוע שבמרחב קטיפה-רחיבה (שמצפון מזרח לדמשק) ונערכה כדלהלן:<br> 1) חטיבה משוריינת 65 במערך הסבראני.<br> 2) חטיבה משוריינת 81 (שהוכפפה, כאמור, לדיביזיה חי"ר 7) וחטיבה ממוכנת 15 במרחב קטנא-סעסע.<br> ו. כוח רפעת אסד (סד"ג של חטיבה משוריינת ועוד 2 גדודי קומנדו) היה ערוך באיזור דמשק.<br> ז. עוצמת הטנקים במערך זה היתה, אפוא:<br> 1) ברצועת ההגנה הראשונה ועורפה - כ-930 טנקים.<br> 2) במרחב קטנא ובאיזור כסרה - 470 טנקים.<br> 3) באיזור דמשק - כ-100 טנקים.<br> ח. במרחב החזית נערכו ב-6 אוק' 115 סוללות חת"מ שדה, בינוני ומרגמות כבדות; הווה אומר - כל הארטילריה האורגנית של דיביזיות החי"ר, ובנוסף לכך 2 אגדי החת"מ המטכ"ליים שבסד"כ הסורי.<br><br>פירוט המהלכים<br>יום 6 אוק' וליל 6-7 אוק'<br>6. שעת ה-ש של המתקפה הסורית על רמת הגולן היתה 061400 אוק' 73. מהלכי הפתיחה בוצעו בשני שלבים: הראשון - עד שעות הערב המאוחרות, והשני - משעות הערב ובמשך הלילה.<br><br>7. השלב הראשון כלל ריכוך ארטילרי והתקדמות של כוחות חי"ר מהחטיבות שבקו החזית:<br> א. כל חטיבת חי"ר קידמה בגזרתה צוות קרב מיוחד למעבר תעלת הנ"ט הישראלית, ובעקבותיו גדוד טנקים וכ-2 גדודי חי"ר (ע"ג נגמ"שים/משאיות, או רגלית). משימת החטיבות היתה:<br> 1) לפנות את שדות המוקשים שלפני מוצבינו הקדמיים.<br> 2) להכשיר מעבר על גבי תעלת הנ"ט.<br> 3) לנסות ולכבוש את קו מוצבי הבט"ש לכל רוחב החזית (פרט למוצבים שעל שפת מצוק הרוקד, דרומית למוצב 116).<br> ב. הישגי חטיבות החי"ר בשלב זה הם:<br> 1) חטיבות החי"ר שבצפון החזית (חטיבת חי"ר 68 ו-85) נכשלו במשימתן.<br> 2) חטיבות החי"ר שבמרכז החזית הצליחו חלקית במשימתן: חטיבת חי"ר 52 הצליחה אמנם להגיע למחנה התעסוקה בקוניטרה, אך נבלמה ונפגשה קשות, ואילו חטיבת חי"ר 33 הצליחה להשתלט על רכס שעפ-סינדיאן (איזור מוצב 111 מול כודנא).<br> 3) חטיבות החי"ר שבדרום החזית (חטיבות חי"ר 61 ו-112) לא הצליחו אמנם להשתלט על מוצבי הבט"ש, אך חדרו ונאחזו באיזור תל פרס-תל גוח'אדר-תל סקי, אף כי מרבית הטנקים שלהן הושמדו.<br><br>8. השלב השני החל כאמור בשעות הערב של ה-6 אוק' ונמשך בלילה, כלל:<br> א. חדירתן לשטחנו של החטיבות המשוריינות והממוכנות של דיביזיות החי"ר:<br> 1) בגיזרה הצפונית (פיתחת קוניטרה) - חטיבה משוריינת 78, ואחריה חטיבה ממוכנת 121, מדיביזית חי"ר 7. כיוון תנועתן הכללי היה מחאן ארנבה לעבר מרחב קוניטרה-תל-שיחא (הר חרמונית). שתי החטיבות נבלמו על ידי כוחותינו.<br> 2) בגיזרה המרכזית - חטיבה משוריינת 43 מדיביזית חי"ר 9 נעה בציר כודנא ופנתה צפונה, במגמה להגיע לקוניטרה מדרום, ובעקבותיה חטיבה משוריינת 51 עצמאית (ת"פ דיביזיה חי"ר 9) שנעה לעבר תל יוסיפון. חטיבה 43 נבלמה על ידי כוחותינו והושמדה ברובה, ואילו חטיבה 51 הצליחה לחדור ולהגיע לאיזור תל יוסיפון.<br> 3) בגיזרה הדרומית - חטיבה משוריינת 46 נעה בציר הנפט לעבר חושניה; במקביל נעה חטיבה ממוכנת 132 דרך ציר הנפט לעבר אל-על. חטיבה 46 הצליחה להגיע לחושניה וחטיבה 132 עד איזור רמת מגשימים - אל-על.<br> ב. דיביזיה משוריינת 1 קודמה מאיזור כסרה ע"ג שרשרות ונערכה במרחב ג'אסם-נאווה (תחילת תנועת הדיביזיה - 061400).<br> ג. חטיבה 81 מדיביזיה משוריינת 3 תפסה את מערכי חטיבה משוריינת 78 - שבעורף דיביזית חי"ר 7, באיזור תל שמס.<br> ד. בשעות אחה"צ והערב (לוח זמנים מדוייק טרם ברור) נכבש מוצב החרמון הישראלי.<br><br>9. הסורים יכלו לסכם לעצמם את שלב הפתיחה כמוצלח: הצליחו לחדור במרכז ודרום החזית, ולהשתלט על מוצב החרמון, אך נכשלו בצפון החזית. | ההכנות ללחימהכאמור, תפסה מלחמת יום הכיפורים את כל עמנו והצבא בתוכו בהפתעה מוחלטת.<br>מצב זה לא איפשר הכנות נאותות ללחימה. מצב הימ"חים גם הוא היה גרוע ביותר ומשך הזמן שהיה דרוש ע"מ להכין את היחידה היטב לקרב היה ארוך.<br>זמן זה לא ניתן לנו, כפי שאפשר לראות מהתחקיר האישי המצורף שחקרה מח' היסטוריה של צה"ל את המ"פ אילן אשל בבית החולים רמב"ם.<br>הגדוד עלה למלחמה בצורה לא אורגנית, במסגרות קטנות. בדרך כלל עלו הטנקים ראשונים ויותר מאוחר בעקבותיהם הנגמ"שים.<br>היה לחץ בלתי פוסק מלמעלה להעלות כל קנה תותח של טנק המסוגל לנוע ולהלחם ע"מ לעצור את ההבקעה הסורית ואת התמוטטות החזית ברמת הגולן כולה.<br><br>תחקיר: אילן אשל מ"פ סיור. גד' סיור 134 אוג' 36 בי"ח רמב"ם 7.11.73<br>התחיל תהליך הגיוס. הטנקים והנגמ"שים עמדו בסככות. סד"כ פלוגת סיור היה שבעה טנקים ושמונה נגמ"שים. הבעיה היתה בעיקר גיוס אנשי צוותות הטנקים. ידענו שנצטרך אותם מההתחלה. הגיוס הלך לאט מאוד. עד הבוקר היו לי רק ארבעה טנקים (מתוך השבעה) מוכנים, כשהחמישי כמעט מוכן.<br>מבחינת חימוש ומכשירים - הטנקים היו מוכנים כולם, עד הבוקר יום א' 7.10 בשעה 6:00.<br>כלומר, בבוקר היו כל הטנקים מוכנים. אבל אנשי צוותות היו רק לארבעה טנקים. האיש האחרון לטנק החמישי עמד להגיע, והוא באמת הצטרף אלי בשלב הסופי של הלחימה. רק צוותי הנגמ"שים היו, האנשים גרים יותר קרוב. חלק מהטנקיסטים גרים בדרום. בשלב זה היתה הפלוגה מוכנה למחצה. היו חסרים לי שלושה טנקים שהצוותות שלהם לא הגיעו. בשעה שבע בבוקר הגדוד קיבל פקודה שכל כח שמוכן יצטרך לתגבר את הגדוד של 179. התעכבתי לתיאום כוונות. היה לי ויכוח עם הממונים, לא הסכימו שאעשה תיאום כוונות. אמרו לי: "רוץ!". אמרתי שבלי תיאום כוונות אני לא יוצא, ולא יצאתי בלי זה. זה לקח בסה"כ עוד רבע שעה והוכיח את עצמו בצורה נפלאה בקרב.<br>הגדוד מ-179, שהייתי תחת פיקודו, לא עשה תיאום כוונות כי היה לילה כאשר יצא מהימ"ח. ואחוז הפגיעות שלו היה אפסי ממש. כל פגז עשירי או שנים-עשר. בעוד שאצלי, בממוצע כללי כל פגז שלישי. יצאנו בדרך עפר ממחנה "יפתח" לאלמגור. מאלמגור לגשר "אריק", מגשר "אריק" בכביש החדש של "יהודיה".<br>בסביבות "יהודיה" עמד על הכביש זחל"ם עם המג"ד של 179 שהיה פצוע. קצת לפני "יהודיה" אחרי שהכביש כבר עולה על הרמה. הוא אמר לי להצטרף לפלוגת "זברה" שנמצאה יותר קדימה. אמר לי לדהור על הכביש ו"הוא" (פלי "זברה") כבר יתן לי הוראות.<br>המג"ד היה במצב שכבר לא יכול היה לנהל את העניינים, ואח"כ הוא פונה.<br>הגעתי לשם בשעה 10:00 בערך. היו בדרך עיכובים, ונעצרנו לתקן תקלות קשר. מבחינה טכנית הטנקים היו מוכנים ב-100%, חוץ מנושא הקשר.<br>אלה טנקים שעמדו במחסני חרום. לא היו באימונים, והיו במצב יוצא מן הכלל טוב.<br>יש לי עוד הערה מוקדמת בקשר לתהליך הטענת תחמושת. היה בלגן נורא. יש לטעון טנק עם שלושה סוגי פגזים: חלול ח"ש - מנעל, ומעיך. זה לא הגיע לפי הסדר. צריך למלא סוג אחד, ואח"כ סוג שני. הגיעו משאיות מכל הסוגים יחד. זה לקח יותר זמן ממה שאפשר היה לעשות. התחמושת נמצאה בסך הכל במרחק לא רב בביריה. אבל הכנו די מהר. בעשר שעות, אני חושב שזה די מספק.<br>עוד הערה מוקדמת: תהליך הגיוס של הגדוד: לגדוד לא היתה סיסמת גיוס.<br>אורי: אבל זה ברשת גיוס חטיבתית כל העסק הזה,<br>אילן אשל: לא, אין לנו שום שייכות חטיבתית גדודית או אוגדתית. זו לדעתי נקודה למחשבה. גדוד סיור, שצריך להיות בין היחידות הראשונות שמוכנות, צריכה להיות לו סיסמת גיוס ברדיו. לא היתה לנו בכלל. גייסו טלפונית, וזהו.<br>ירדנו בגשר "אריק". לא היתה שום הכוונה. בדרך כלל יש הכוונה של יחידת סיור, אבל הגדוד של 179 (אני לא יודע את מספרו, אני זוכר רק את שם המ"פ שקיבל אותי, בתור מג"ד כבר: אריאלי). הגדוד שלח מולנו יחידת סיור, שפגשה אותנו בסביבות יהודיה וכיוונה אותנו. מבחינת הגדוד זה היה 100% בסדר. אבל יחידות אחרות, יותר גבוהות, לא כיוונו. הגדוד שלח לנו שני ג'יפים, הכניסו אותנו לאזור העמדות והסתלקו.<br>בערך ב-10:00 קיבלתי כבר פקודות בקשר. לא קיבלתי שום פקודות על אופי הלחימה שאנחנו הולכים לעשות, הדבר היחידי שקיבלתי: הסורים פרצו את רמה"ג, ועלי לזנק ולעזור ל-179, הגדוד נמצא במצב קשה. כל טנק שאני מביא לו - עוזר לו. זה הרקע שקיבלתי ללחימה. לא ידעתי אם אני הולך להילחם עם שריון, עם חי"ר או עם טילים. באופן כללי שום דבר. כשנכנסתי לרשת של 179 קיבלתי ידיעות ברורות. המ"פ הזה הכניס אותי לקרב בצורה פנטסטית. סיפר לי על המצב שלהם, נתן לי פקודות מה הוא רוצה ממני, ואיזה כוח אויב ישנו מולי. בשלב זה של הלחימה, אמר לי שהגדוד נמצא בגמר תחמושת. הרבה טנקים פגועים. ניהלו מהבוקר עד 10:00 לחימת ש' ב-ש'. גם בלילה נפגעו להם מספר טנקים. המצב אצלם היה באותו שלב שהיו רק עשרה טנקים לוחמים מכל הגדוד. כך שאני, עם ארבעת הטנקים ה"טריים" שלי - הוספתי להם הרבה, כאילו חצי כוח נוסף ממש. מבחינת האויב: המ"פ אמר, בשלב זה, שהוא ניהל קרב עם חטיבה סורית משוריינת, ובאותו רגע נכנסה לקרב התחלה של חטיבה נוספת. הוא ראה את הגדוד הראשון שלה באזור חושניה. הפקודות שלי היו לעשות איגוף ימני על הגדוד הסורי הזה, שנכנס עליו לתפוס אותו מהמימד הצדדי שלו ולהכות אותו מהצד. אלה הפקודות קצרות וענייניות. היתה לי בעיה עם מפות קוד. קיבלתי מפות קוד שנגמרו ב"ציר הנפט". והקרב שלנו התנהל על האזור ההוא. לא היו לי מפות קוד מאחרי זה. ומפות הקוד היו בצבר. לא קיבלתי אותן מאורגנת ומוכנות.<br>בתשובה לשאלה: באיזה איזור? באזור גשר "אריק" - כביש יהודיה - חושניה - זה נקרא, נדמה לי, "כביש ה-40". לא היו שום מפות קוד מאורגנות. אני מציע שכל מ"פ, לפחות בגדוד סיור בכל גדוד טנקים, יהיו לו מפות מראש.<br>קיבלתי אותם בצבר, בצורה לא מאורגנת. אני לא יכול לבחור כל פעם את המפה המתאימה, להתאים אותה לשניה, לעשות את זה בטנק. היו מפות, אבל זה לא היה מוכן. והן נגמרו באמצע הרמה. לא היה עד הסוף.<br><br>תחקיר זה ככל שהוא מבולבל מעיד בצורה אותנטית על המצב בהתארגנות ובפתיחת המלחמה. | הלחימההלחימה<br> הגדוד עלה כאמור טיפין טיפין ולא מוכן למלחמה כפי שהתפתחה. יחד עם זה, נלחם בכל ימי הבלימה והפריצה לשטח סוריה בהחלטיות ובאומץ. <br> כאשר נפגע מפקד, החליף אותו אחר והמשיך. כאשר נפגע טנק, עברו הלוחמים אם לא נפגעו לטנק אחר והמשיכו להלחם. <br> אנשים המשיכו להלחם גם כשהיו פצועים. אנשי הנגמ"שים והג'יפים שבקרב הבלימה היו בעורף הגדוד, הגישו עזרה בפינוי פצועים והבאת תחמושת עד לקו החזית ללא היסוס. תאור לחימת הגדוד, מהגיוס דרך קרב הבלימה ועד הפריצה לסוריה, מתואר בדפים הבאים. <br> <br> יחידת הסיור במערכה<br> רק שנה חלפה מאז הוקמה יחידת הסיור, במתכונת בה נטלה חלק במלחמת יום הכיפורים, ככח משולב של טנקים, נגמ"שים וג'יפים - וכבר היתה היחידה נתונה בתוך-תוכה של המערכה הכבדה ברמת הגולן. במתכונת זו היתה היא איפוא בבחינת יחידה חדשה, אלא שלאמיתו של דבר - היתה לה כבר אז היסטוריה ארוכה, שכן את בסיסה העיקרי היוו שתי יחידות סיור ותיקות, שאליהן צורפו צוותי טנקים וצעירים יוצאי סיירות, כך שלמרות שהיחידה הספיקה לעבור במשותף רק אימון אחד בלבד, אשר התקיים בחורף 1972, לא היתה זו יחידה נעדרת ייחוד, והיא ניכרה היטב הן במיגוון הרחב של הגיל והנסיון והן בגרעינה החברתי המגובש. <br> בחודשים האחרונים לפני המלחמה היתה היחידה בעיצומו של תהליך מואץ של קליטת אנשים נוספים ומעבר לבסיס חדש ומחסני חרום חדשים, ומעבר זה, ש טרם הושלם עד המלחמה, גרם, ללא ספק, לקשיים בהתארגנות היחידה למלחמה ביום הגיוס. עם כל זאת - יש לציין את הגיוס המהיר וההתארגנות, היעילה יחסית, של היחידה במוצאי יום הכיפורים, כאשר למרות סדרי הגיוס שטרם היו מגובשים של צרכם, הגיעו לבסיס במשך הערב והלילה מרבית חיילי היחידה, כך שבשעות הבוקר של יום א' היו כבר כל הנגמ"שים והג'יפים מאויישים באופן מלא, ורק ציוותם של מקצת הטנקים, שרבים מאנשיהם היו מדרום הארץ, התעכב מעט, והושלם באופן מלא במשך היום. מכל מקום, עוד בטרם חלפו 24 שעות מראשית גיוסה של היחידה - היו ראשוני הטנקים שלה כבר בעיצומו של קרב. <br> <br> יום א', 7.10.73: <br> עוד בשעות הלילה, מאותו רגע בו הופעלו מכשירי הקשר הראשונים, והדי קרב הבלימה הנואש של היחידות הסדירות החלו להשמע בקשר, היה ברור למפקדי היחידה וחייליה, כי המצב קשה, וכי כל רגע יקר. בשעות הבוקר נתקבלה הוראה, שכל כוח שמוכן יצא מיד, יעלה לרמה דרך גשר אריק, ויחלץ לתגבור הכוח של חטיבת רן, שנכנסה לקרב כבר בשעות הלילה. הטנקים הראשונים שהיו מוכנים היו הטנקים של אילן, אשר יצא מיד לדרך, ובשעה 10:00 בערך התחבר עם הכוח שלחטיבת רן, בסביבות יהודיה. כוח זה נלחם משעות הבוקר המוקדמות כנגד כוח סורי עדיף, כך שבשעה זו היו לכוח כבר טנקים פגועים רבים, וכן היו קרובים לגמר תחמושת, שעה שחטיבת שריון סורית נוספת החלה נכנסת לקרב. <br> <br> מספר אילן: <br> "בשעה 11:00, בערך, נוצר מגע ביני לבין גדוד השריון הסורי (ט. 55), שנע מאזור חושניה לתקוף את הכוח של חטיבת רן, שנע בחלקו על ציר "כביש" ובחלקו מעבר לו. הסורים התחילו לעבור את דרך הנפט (ציר "מחזה"), וקיבלתי פקודה לתקוף אותם. תפסתי עמדות בטווח של 2200-2500 מ', ופתחתי עליהם באש. הם נעצרו והשיבו באש, ויכולתי למנות מולי כ-30 טנקים. עד שעה 13:00, בערך, ניהלנו איתם דו-קרב תותחים, ויחד עם עוד כמה טנקים בודדים מחטיבת רן הצלחנו להדליק 22 טנקים סוריים, כשאף טנק שלנו לא נפגע בצורה רצינית. בסביבות השעה 13:00 חדל כמעט הגדוד הסורי הזה להלחם. מספר טנקים שלו נותרו אמנם שלמים, אך אנשי הצוות החלו לנטוש אותם, ונראתה בריחה רגלית מזרחה. בשעה 13:15 קיבלתי ידיעה בקשר שכוח נוסף, לא מזוהה בדיוק בגודלו, אך ללא ספק למעלה מגדוד, נע אלי מכיוון מזרח. שלחתי את הטנק הימני ביותר שלי לתפוס עמדת תצפית במרחק של כ-1 ק"מ ממני, שעה שאני ממשיך לנהל קרב-אש עם אותם הטנקים הסוריים המעטים שעוד נותרו מולי, אלא שאח"כ, במאוחר, התברר שטנק זה תפס עמדת-תצפית גרועה, נמוכה וקרובה מדי, ועל כן לא הרגיש ולא דיווח על התקדמותו של הכוח הסורי החדש. בשעה 13:00 בדיוק הסתכלתי ימינה, מזרחה, וראיתי כוח של כמה עזרות טנקים סוריים במרחק של 800 מ' ממני. הספקתי לצודד את הצריח ולטעון פגז, כאשר שני פגזים פגעו בטנק בבת אחת. הטנק החל לבעור. נפגעתי מיד ברגליים, ביד ובעיניים. לא ראיתי שום דבר, הספקתי לצעוק לצוות לנטוש, כי הבנתי שהטנק עומד להתפוצץ, אבל איש לא הגיב. גם לא היה כבר קשר פנים. ניסיתי להגיע בידיים לתותחן, ברטו אוזנה, ולטען-קשר, משה אפרתי, אך הרגשתי שהם לא מגיבים כלל, וכנראה שנהרגו בו-במקום. עם הנהג, זליג קפטל, לא היה לי קשר, אבל לפי עדויות שקיבלתי אח"כ מתברר שפגז חדר לתא הנהג, ונראה שגם הוא נהרג מיד. בעזרת יד אחת ורגל אחת הצלחתי איכשהו לצאת מהטנק. נפלתי מגובה של שלושה מטרים לארץ, והספקתי להתרחק בזחילה כ-10 או 12 מ' לפני שאיבדתי את ההכרה".<br> אותה שעה נמצאו כבר באיזור הקרבות גם שאר הכוחות של היחידה, אבל כל הנסיונות להגיע לטנק של אילן, לחלץ את הנפגעים ולבדוק אם נותר מישהו חי מאנשי הצוות - עלו בתוהו. אחד הטנקים מהכוח שלו, שהיה קרוב אליו, יחסית, ניסה להתקרב, אך נפתחה עליו אש עזה והוא נאלץ להתקפל לתוך ערוץ, ונתקע שם. טנק נוסף מכוח זה, שהגיע למקום, הצליח לחלץ את אנשי הצוות של הטנק שנתקע, ופנה מערבה, לכיוון כוחותינו. נראה שהטנק תעה בדרך, ובאזור ציר המפלים נכנס לתוך חניון של 5-6 טנקים סוריים. נפתחה עליו אש, הטנק נפגע במזק"ום, אך אנשי הצוות הספיקו להחלץ, נעו ברגל בואדי במשך כל הלילה, ועם בוקר הגיעו אל כוחותינו. הטנק הרביעי, של המ"מ דב, המשיך לנהל קרב-אש עוד כשעה, לבדו, ואחר הצטרף לכוח של חנני. <br> במקביל נטלו כבר חלק פעיל בקרבות-השריון גם הטנקים של חנני, דני זמירין ואיתן, שהגיעו לשטח זמן קצר אחרי הכוח שלאילן. חנני הספיק עוד ליצור מגע בקשר עם אילן, שעמד יותר קדימה, לפני שהטנק שלו נפגע, אך נבצר ממנו להשתלט באותו יום בחזרה על השלוחה שעליה עמד הטנק הפגוע של אילן. במהלך קרבות אותו יום הצליחו הטנקים של היחידה לחסל עשרות טנקים סוריים, אך גם ליחידה היו מספר נפגעים. נוסף לטנק של אילן, בו נהרגו שלושת אנשי הצוות, סמל אוזנה ברטו הי"ד, סמ"ר משה אפרתי הי"ד וסמל זליג קפטל הי"ד, נפגע גם הטנק של איתן, והטען-קשר שלו, סג"מ יואל אנג'ל הי"ד, נהרג. כל שאר אנשי הצוות, כולל איתן, נפצעו ונטשו את הטנק, חולצו ל"כביש 40", ומשם לתחנת האיסוף (החילוץ) היחידתית, שהתמקמה ליד החווה של קצ'ה, שם קיבלו טיפול ראשוני והועברו הלאה, להמשך הטיפול, לביה"ח. זאת - אשר לטנקים של היחידה. יתר הכוח - הנגמ"שים והג'יפים - נמצא אף הוא בשטח, קצת מאחור, כשנבצר ממנו ליטול חלק פעיל בקרב, כתוצאה מאופיה המיוחד של המתקפה הסורית, שהיתה מתקפת-שריון טהורה, מחד גיסא, ומחוסר נשק אנטי-טנקי בנגמ"שים ובג'יפים, מאידך גיסא. התפקיד העיקרי של הנגמ"שים והג'יפים, בשלב זה, היה פינוי נפגעים, ויש לציין שפעולה זו נעשתה ביעילות ובמהירות רבה, כשמספר נגמ"שים וג'יפים נכנסים קדימה ומפנים את הפצועים מאיזור הקרבות עד לחילוץ היחידתי, ומשם, לאחר טיפול ראשוני, הלאה, לעורף. בדרך זו פונו כבר ביום הראשון נפגעים רבים, מקצתם מיחידת הסיור ומרביתם מיחידות אחרות. <br> <br> יום ב', 8.10.73: <br> הלילה הראשון בשטח נוצל לתידלוק וחימוש, ואילו הבוקר נפתח במתקפת נגד שלנו. מספר חנני, מפקד היחידה: <br> "עוד בשעות הלילה שמענו שהטנקים הסוריים מתחילים להתקדם, אך לא ידענו בבירור איפה הם ולא יכולנו להגיב, מחוסר אמצעי-ראיה ללילה. כשהפציע השחר ראינו כ-20 טנקים עומדים מולנו, על רכס 655 ודרומה, לאורך רכס החביות. פתחנו מיד באש חזקה עליהם, מטווח של 800 מ', ופגענו במספר טנקים. יחד עם כך הזעקתי את שאר הטנקים שלנו, שהיו עם הכוח של חטיבת רן, ואז הופיעו הטנקים של דני זמירין על הרכס מדרום ל"כביש 40", והתחילו לנהל, מעלינו, דו-קרב תותחים עם הטנקים הסוריים. בתנועה של כוח זה לגזרתנו התהפך אחד הטנקים, ומפקדו, רס"ל יעקב שטיינברג הי"ד, נהרג. בשלב זה ארגנתי את הכוח להתקפה, שהתבצעה בכמה שלבים. בשלב ראשון תפס הכוח של דני זמירין את השלוחה הסלעית שלפני רכס החביות, ובאותו זמן החל הכוח של אברהם קלוג באיגוף עמוק בכיוון הכפר אל-עמרה. לאחר שדני תפס את העמדות והתחיל לנהל אש, החלו הטנקים הסוריים לסגת, ואנחנו שיפרנו עמדות ל-655, ותפסנו, בהדרגה, את כל השלוחה, כשהכוח של דני משפר, בשלב זה, בכיוון לרכס החביות. בעיצומה של התקדמות זו נפגע הטנק של דני, ורס"ן דמי זמירין הי"ד וסרן אילן קרן הי"ד נהרגו. בו בזמן המשיך הכוח של אברהם קלוג באיגוף הדרומי שפתח בו, והשלים בהצלחה את המתקפה, בתפסו את השלוחה שעליה עמד הטנק השרוף של אילן, שנחשב כהרוג מדיווחי יום אתמול, ושלשמחת הכל נמצא פצוע, ופונה ע"י אברהם קלוג. בהתקפה זו נהרג רס"ן אהרון שיפלדרים הי"ד, מפגיעה ישירה. וטנק נוסף נפגע בהתקפה אווירית, ומפקדו, סמ"ר איתן מוסיוב הי"ד, נהרג. בסיכום ההתקפה הצליחו כוחות היחידה להיאחז ברכס 655 ודרום-מזרחה לו, והטנקים הסוריים נסוגו מזרחה, לכיון חושניה".<br> בשעות הצהריים קיבלה היחידה פקודת-תנועה דרומה, על ציר "רפאל", כדי לאבטח את הגיזרה לכיוון דרו, באיזור "אל עמרה", ולהיות בכוננות להשמדת כוח-הטנקים הסורי שהטריד מערב לדרך המפלי. מחוסר דלק ותחמושת לא ניתן אח"כ ליחידה היתר לבצע משימה זו, והיא הוטלה על כוח טנקים מחטיבת רן, שאליהם הצטרף אברהם קלוג, שעוד קודם לכן נפצע מרסיסים בגבו, פונה ונחבש, אך חזר לפנות ערב והצטרף להתקפה על החניון הסורי. מהתקפה זו, שבוצעה בהצלחה, הספיק עוד סרן אברהם קלוג הי"ד לדווח על פגיעה בשמונה טנקים סוריים, לפני שנהרג, יחד עם שני אנשי צוותו, סמ"ר עמירם הקטין הי"ד וסמ"ר דב בליימן הי"ד, מפגיעה ישירה בטנק שלו. <br> גם ביום זה נפל כל עול הלחימה על הטנקים בלבד, כשהנגמ"שים והג'יפים ממשיכים בהגשת סיוע צמוד, הן בחילוץ הנפגעים והן בהעברת תחמושת (פגזים) לטנקים, פעולה שהחלה ביוזמה עצמית ונמשכה בימים הבאים צורה מאורגנת ומסודרת. כן נמשכה הפעילות האינטנסיבית והצמודה של החילוץ היחידתי, שפעולתו המהירה והיעילה הצילה חיי רבים, ונכנס לפעולה גם נגמ"ש חימוש, שהחל לחלץ ולהחזיר לפעולה טנקים פגועי, שחזרו והצטרפו מיד, לאחר איוש מחודש, אל הכוח. <br> <br> יום ג', 9.10.73: <br> גם לילה זה נוצל לתידלוק וחימוש, בעזרת צוותי הנגמ"שים והג'יפים, שעזרו גם באבטחת חניון הטנקים, ואילו יום ג' עצמו נפתח במתקפה יזומה ורחבה של מספר כוחות, בכיוון לחושניה. הטנקים של היחידה תפסו עמדות בסמוך לציר "מחזה", ממזרח לו, וחיפו על תנועת הטנקים של חטיבת רן, שנעו באיגוף שמאלי, לעבר חושניה. במקום זה התנהלו חילופי-אש עם הטנקים הסוריים, שנסוגו ותפסו עמדות באיזור הכפר עצמו. בחילופי-אש אלו נהרג רס"ל אורי סגל הי"ד, כשהטנק שלו נפגע באש הסורית, ואילו שאר אנשי הצוות נפצעו ופונו לאחור. לאחר שהכוח של רן תפס עמדות צפונית-מערבית לחושניה, נעו הטנקים של היחידה לכיוון צפון, ותפסו עמדות בין אל-רמת'ניה לבין כוח רן, כשבהמשך נע חלק מכוח היחידה לכיוון מזרח, ופתח בירי על האויב, בעוד חלקו האחר של הכוח נשאר בעמדות בלימה לצפון, בפני כוחות העלולים להגיע בציר "מחזה". חילופי-האש עם הכוח הסורי נמשכו עד לשעת הערב, כשלאחר הרעשה ארטילרית מאסיבית הגיעו למקום כוחות נוספים, שכבשו את חושניה. <br> <br> יום ד', 10.10.73: <br> יום ד' החל שוב במתקפה יזומה של כוחותינו. בבוקר יצאו כוחות היחידה יחד עם חטיבת רן, להדוף את הסורים מאיזור "הר יוסיפון" ו"תל חזיקה" עד הקו הסגול. הטנקים של היחידה נעו אחרי חטיבת רן, ונעצרו צפונית ל"הר יוסיפון", ואילו הנגמ"שים, בפיקודו של אריה שמחוני (ויסר), עלו, תוך כדי אש, על ההר. בשלב זה נורו עליהם כמה טילי "סאגר", שלא פגעו, והם תפסו מיד עמדות-תצפית על השטח. בינתיים המשיכו הטנקים של היחידה לנוע באיגוף שמאלי, על ציר "קטקומבה", ובציר "רשת" פנו בפרישה רחבה דרומה, שטפו את "עין עיישה", ותפסו עמדות באיזור 364, לכיוון ציר "טרויה", כשהם פותחים באש חזקה על האויב הנסוג, ומשמידים טנקים, משאיות גוררות-תותחים ורכב קטיושה. בו-בזמן המשיכו גם הנגמ"שים בתנועה מהר-יוסיפון לכיוון מוצב א', במגמה להתאחד עם הכוח של גולני, שהיה מכותר שם מאז פרוץ הקרבות. <br> <br> מספר עופר: <br> "בירידה למוצב א' נתקלנו באש ארטילריה, נ"ט, ואולי גם סילי 'סאגר', אך איש מאנשינו לא נפגע. כשהתקרבנו למוצב ירדו לקראתנו חיילי גולני, ופינו את המוקשים שחסמו את הציר. ממש על המוקשים, למן השער עצמו ועד למרחק של כ-30 מ' ממנו, היו מוטלות גוויות רבות של חיילים סוריים. נכנסנו למוצב - והשמחה היתה גדולה..." <br> בשעות הצהריים התארגן כל הכוח לפריצה לסוריה. הנגמ"שים פוצלו למספר כוחות, והוצמדו ליחידות טנקים מעבר לקו הסגול. בו-זמנית ניתכה על היחידה אש ארטילרית צפופה ביותר, ובמיוחד הוטרדו מכך הנגמ"שים, שהיו בהמתנה במשך שעתיים בערך. לפנות ערב בוטלה המשימה, ונתקבלה הוראה להתרכז לחניון-לילה "רשת 54". כאשר התרכז שם רוב הכוח ירד לפתע מטח קטיושות וארטילריה על החניון, ונגמ"ש אחד של היחידה נפגע ישירות. שישה חיילים, סמל יצחק וימר הי"ד, סמל אורי זילברשטיין הי"ד, סמ"ר ישעיהו כהן (שעיה) הי"ד, סמל יחיעל עבדו הי"ד, סמל חגי רוזנסל הי"ד וסמל בנימין שצ'ופקביץ הי"ד, נהרגו מיד, ומתוך שלושה הנפגעים הנוספים - נפטרו שניים, סמל גיל לביא הי"ד וסמ"ר צבי סדן (צבה) הי"ד, בבית החולים. <br> <br> מספר הרופא, עמירם: <br> "ברגע שהגענו לחניון חטפנו את התקפת הקטיושות, כשהפגזים יורדים ממש לפני הנגמ"ש שלנו. הנגמ"ש שחטף את הקטיושה ונדלק היה במרחק של 10 מ' מאיתנו. הספקנו עוד לפנות את הנהג, שרץ אלינו, לפני שהנגמ"ש התחיל להתפוצץ. הזעקנו מיד את הג'יפים, שיבואו לפנות את הנפגעים, ואנחנו נסענו במהירות אחורנית, לשטח שקט יותר, ופתחנו חילוץ על הכביש. הג'יפים הגיעו במהירות רבה, פינו את הנפגעים לעזרה ראשונה בחילוץ, ומשם לנפח, שם החלו יורדים כבר מסוקים, שבאו לחלץ את הנפגעים ולהעבירם לבית-החולים".<br> <br> יום ה', 11.10.73: <br> יום חמישי, יום הפריצה לסוריה, היה יום הקרבות הקשה ביותר שעבר על היחידה במלחמה. בקרבות יום זה נפגעו מרבית הטנקים של היחידה, רבים מחיילי היחידה נפצעו, ושנים-עשר מלוחמי היחידה, סרן נתנאל אהרון הי"ד, רס"ל אסף אוקו הי"ד, סמ"ר שמואל אסטרחן הי"ד, סמל עמוס בוקובזה הי"ד, סרן אברהם גנז הי"ד, סמל אריה דויטשר הי"ד, רס"ן יהושע יהלום (שוקה) הי"ד, סמ"ר מנחם פוטוחלבניק הי"ד, סמל עמוס פריד הי"ד, רב"ט אברהם קספו הי"ד, סמ"ר דוד רוזנצוייג הי"ד וסמ"ר יעקב רעי (מנצ'י) הי"ד, נהרגו. <br> תכנית הפריצה בגזרה בה פעלה היחידה התבססה על תנועה בו-זמנית של שני כוחות, עם חיפוי של כוח-טנקים שלישי, שהיה צריך להגיע במשך היום. לפי התכנית היה הכוח מחטיבת רן צריך לנוע על ציר "אמריקה" לכיוון חאן ארנבה, בעוד שכוח היחידה, שיצא ראשון, היה צריך, לאחר מעבר הגשר האירי, למשוך שמאלה מהציר, בכיוון צפון, ולנוע במקביל לציר "אמריקה", כק"מ אחד צפונה לו. לפי התדריך שניתן, היה הצבא הסורי במצב חמור, קרוב לשבירה, ונמסר שכל הטנקים שלו פונו לאחור, לאיזור דמשק; אלא שבשלב הפריצה הסתבר, כי הכוחות הסוריים היו ערוכים במגנני נ"ט חזקים, שכללו תותחי נ"ט וטילי סאגר, שהסבו לכוחותינו אבידות כבידות. לרוע המזל אחר גם כוח הטנקים השלישי, שנועד לחפוץ על הפריצה, להגיע, וגם איחור זה היה קריטי מבחינת אבידות היחידה. <br> הפריצה עצמה החלה אחה"צ, בשעה 15:00, בערך, וכוח היחידה הפורץ נתקל מיד בהפגזה מאסיבית. <br> <br> מספר חנני, מפקד הכוח: <br> "כבר בדרך, עוד הרבה לפני מוצב ב', החלו להפגיז אותנו בארטילריה. התקדמנו במהירות על הכביש, בשדרה, וליד המוצב נתקל שוקה, שהיה בראש הכוח, במוקשים ובמחסומים. הוא ירד עם אנשיו, סילק את המכשולים, והמשכנו בתנועה. כשעברנו את הגשר האירי פנינו שמאלה, לכיוון צפון, לפי הציר המתוכנן, כשאנו נתקלים כבר בירי נ"ט ובזוקות .G.P.R. כשהגענו קרוב לתעלות המשתרעות בין המוצב שממערב לחאן ארנבה ותל צחי, הבחנו לפתע בטילים העפים לעברנו, ונתתי מיד הוראה להתפזר ולבצע תרגילי התחמקות. ראיתי שני טנקים, כנראה של שוקה ושל גלילי, נפגעים על ידי. התנגשנו עם טנק נוסף שהיה בשטח, ותפסנו עמדה בקפל קרקע, כ-200 או 300 מ' אחרי שני הטנקים שנפגעו. התחלתי לבדוק בקשר מה המצב. הסתבר שלאורך כל ציר התנועה שלנו מאחור נפגעו טנקים רבים. שוקה הספיק לדווח בקשר שהוא נפגע, אך לא היה ברור לי אם הספיק לקפוץ או לא, כי הקשר איתו נותק. הרבה טנקים דווחו שנפגעו, וחלקם הודיעו שהם יוצאים החוצה עם פצועים. מה שהיה מאחורי יכולתי רק לקלוט בקשר, והערכתי שהכוח שבא מאחור יוכל להגיש להם את העזרה הדרושה, אך חששתי מאוד לצוותי הטנקים שלפני, ורצית לנסות לפנות משם את הנפגעים. הצלחתי ליצור קשר עם שני טנקים שלא נפגעו, לפי שעה. ביקשתי שיצטרפו אלי למבצע חילוץ. התברר שאחד מהם היה תקוע בבור, ולא יכול לצאת, ואילו השני ענה לי שהוא מתקרב אלי, אלא שלאחר זמן קצר קיבלתי דיווח מהמט"ק שלו שהוא נפגע ומתפנה לאחור. ביקשתי סיוע - אלא שלא נעניתי, שכן כל הטנקים של חטיבת רן היו עסוקים בפריצה קדימה, על הכביש, לחאן ארנבה. בשלב זה החלטתי שניכנס לבד, עם הטנק הבודד שלנו, לשטח, לראות מה עם צוותי הטנקים שלפני. נענו קדימה, ומיד נפתחה עלינו אש צפופה מאוד של בזוקות מכיוון התעלות שבין המוצב של חאן ארנבה ותל צחי, ומכיוון תל-צחי עצמו. כשהתקרבתי ראיתי שני פצועים מנפנפים לי ביד, אחד שכב בוואדי, ליד הטנק המערבי, והשני שכב בין הסלעים, מימין. זה האחרון קם על הרגליים, והבנתי שהוא יוכל איכשהו להתקרב אלי, לכן מיהרתי לשני ששכב בוואדי, ושראיתי שאינו יכול לזוז. כשהגענו אליו התגלגלתי מהצריח כדי להעלות אותו, ובאותו רגע חטפנו פגיעה של בזוקה במיקלע, ורסיס ממנו פצע את התותחן בפנים. בעזרת הטען-קשר העמסתי את הפצוע, והתחלנו לנוע אחורה. ניגשתי לפצוע השני, העמסנו גם אותו תחת אש צפופה של בזוקות ונק"ל, ונענו בהילוך אחורי עד לכביש. על הכביש העברנו את הפצועים לאחור, והזעקתי בקשר את הנגמ"שים, כדי להיכנס שוב לשטח ולבדוק אם ניתן לחלץ ממנו נפגעים נוספים".<br> בזמן שהכוח הקדמי של היחידה פנה ונע צפונה לציר "אמריקה" - המשיכו טנקים אחרים של היחידה לנוע על הציר עצמו, עד לרגלי המוצבים מערבית לחאן ארנבה. גם על טנקים אלה ניתכה אש-תופת של ארטילריה, תותחי נ"ט, טילים ובזוקות, ובטווחים שבין 500 ל-100 מ' מהמוצבים נפגעו מרבית הטנקים, ורבים מאנשי הצוותות נהרגו או נפצעו. אלה שלא נפגעו או נפצעו בלבד - חילצו עצמם מהטנקים הבוערים והסתתרו בצד הציר, עד שחולצו במשך הקרב ע"י טנקים פגועים שיצאו לאחור וע"י הנגמ"שים והג'יפים שהעבירו במהירות את הנפגעים לתאג"ד. במשך כל הזמן הזה המשיכו המוצבים הסוריים בירי מאסיבי של ארטילריה, נ"ט ונק"ל, דבר שהיקשה מאוד הן על התקדמות כוחות נוספים והן על חילוץ הנפגעים. <br> <br> מספר אחד ממפקדי הטנקים, דן קורצ'אק: <br> "מיד עם מעבר גדר הגבול, בציר אמריקה, התחילו חילופי אש עזים ביותר עם המוצבים שמולנו. ראיתי שלושה טנקים שלנו מצפון לכביש, ואחד מהם סימן לי להמשיך הלאה. המשכתי תוך כדי ירי, ובהיותנו בתנועה על הכביש נפגענו באיזור תא הנהג. לפני המוצבים של חאן ארנבה היו כחמישה טנקים שלנו, פגועים, על הכביש. כיוון שהירי העיקרי היה מלפנים ומשמאל - ירדנו מהכביש, ונענו כ-50 מ' מדרום לו. אז נפגענו בצריח. המשכנו בתנועה עד שנפגענו גם במנוע. הצריח התחיל להתמלא עשן, ונטשנו את הטנק. בדרכנו לכביש ירו עלינו מהמוצבים בנק"ל, ואריה דויטשר נפגע ונהרג. שאר אנשי הצוות מצאו מסתור ליד הכביש".<br> <br> סיפור דומה גם בפיו של מפקד טנק אחר, שמואל קרן: <br> "עוד בראשית התנועה על ציר אמריקה נפגע הטנק שלנו מארטילריה, אך המשכנו בתנועה, בתוך אש-תופת שהומטרה עלינו מהמוצבים, עד שנפגענו בטובה משני פגזים, והפגיעות הפסיקו לנו את הקשר. המשכנו בתנועה עוד כמה מאות מטרים, והגענו לקבוצה של חברה פצועים, ששכבו מימין לכביש, ישר מולנו. פקדתי במיקרופון-חירום לפנות שמאלה, וירדנו לשמאל הציר, כ-15 מ', כדי לא לעלות על הפצועים, כשנפגענו שוב מפגז שחלף דרך תא הנהג, ודוד רוזנצוייג נהרג, נטשנו את הטנק והצטרפנו לפצועים שהיו מימין לציר, כשאש ארטילריה ונק"ל ממשיכה להטריד אותנו ללא הרף. אח"כ הגיע טנק שלנו, נעצר לידינו, והחל יורה לעבר האויב. סימנו לו שישנה עמדה ולא יעמוד סמוך לנו, כדי שלא ניפגע שוב. שכבנו שם מספר רב של חיילים, רובם פצועים, עד שהגיע אלינו טנק פגוע, שנע לעורף. עצרנו אותו, העלינו את הפצועים על הטנק ולתוך הצריח, ויצאנו לעורף".<br> <br> על המשך הטיפול בנפגעים מספר הרופא, עמירם: <br> "כשנכנסנו בציר אמריקה התקדמנו עם הנגמ"שים שלנו מגמה אחת אחרי הטנקים, ולא עבר פרק זמן ארוך עד שהתחילו להגיע טנקים, ועל הסיפונים פצועים רבים. הייתי מוכן לקליטת פצועים, אלא שתנאי הטיפול היו קשים ביותר, היות ובאותו זמן נחתה עלינו הפגזה ארטילרית צפופה, והדבר המיידי שהצלחנו לעשות זה להתקרב לכביש ולהתחיל להכניס פצועים לתוך הנגמ"ש שלנו. נוכחתי שכך איננו יעילים, והחלטתי להתפנות אחורה, למקום שקט יותר, לפריסת החילוץ. ואמנם, מצאנו מקום סביר ליד בית בציר "יקיר", והתחלנו לטפל בפצועים. אח"כ נמסר לנו ע"י הג'יפים שעסקו בפינוי הנפגעים, כי לא רחוק, במשתלת הקק"ל ליד קוניטרה, נמצאת תחנת איסוף נפגעים משוכללת יותר, והצטרפנו אליה. עבדנו בלי הפסקה, וטיפלנו בכמויות עצומות של פצועים, כאשר הפינוי נעשה לעין-זיוון ולצומת ווסט, ומשם הלאה, באוטובוסים ובהליקופטרים, לבתי-חולים. ושוב - אני צריך לציין את פעולת הג'יפים, שבעצם עשו את עיקר העבודה כשהם נכנסים על הטנקים ומורידים אנשים מהסיפונים, מעבירים על אלונקות אלינו, ולאחר טיפול ראשוני - ממשיכים עם אלונקות על הג'יפים ועם אינפוזיות באוויר הלאה, לאחור".<br> במקביל - המשיכו חנני ועפר בנסיונות חילוץ-הנפגעים שנשארו בשטח, מצפון לציר אמריקה.<br> <br> מספר עופר: <br> "חנני התחיל לרוץ קדימה עם הטנק, ואנחנו אחריו. לאחר מספר דקות - עלה הנגמ"ש של זוהר, שהיה מימיני, על מוקש. הסתכלתי סביבי, והתברר לי שאנו נמצאים בשדה מוקשים, לרגלי מוצב סורי. עצרנו, ונסענו אחורה על הנתיב (קולי). בשלב הזה ירדו אנשים מהרכב, והלכו ברגל לפני הנגמ"שים, למצוא להם נתיב בין המוקשים. בינתיים נפתחה עלינו אש מהמוצב הסורי, ואחד מאנשינו נפגע ופונה לאחור. התחיל להחשיך. ביקשנו מחנני שינוע לאחור כדי להוביל אותנו, כי אנחנו כבר לא מזהים את המוקשים. הוא נע לאחור, וברגע שרצינו להצטרף מאחוריו ירו עליו בזוקה מכיוון המוצב, שפגעה בטנק, אך הסבה לו רק נזק קל. ירינו חזרה למוצב, לשיתוק מקורות הירי, והאש נמשכה ללא הפוגה. נוכחנו שאין לנו, בתנאים אלה, סיכויים למצוא משהו, והתחלנו לסובב את הנגמ"שים בתוך שדה המוקשים, לאור פנסי כיס. <br> בשלב זה עלה הטנק של חנני על מוקש. חילצנו את חנני ואנשי הצוות והעברנו אותם לנגמ"ש, והתחלנו לנוע לאט-לאט, תחת אש בלתי-פוסקת, בחזרה, בחיפוי של טנק מהכביש, ובעזרת חוליית-חבלנים שפילסה לנו דרך. בשעה 21:30 היינו בחוץ, עם פצוע נוסף, בלי שהצלחנו להגיע לטנקים הפגועים".<br> היה ברור כי עדיין ישנם נפגעים בשטח והוחלט לשלוח כוח רגלי לסרוק את הטנקים וסביבתם. היה ליל-ירח, וניתן היה לראות מרחוק את צלליות הטנקים הראשונים, והכוח התקדם בכיוון זה. שני הטנקים הראשונים, של חנני ושל אורטל, היו ריקים. שני טנקים נוספים, של שוקה ושל גלילי היו צפונה יותר, וליד הטנק של שוקה נמצא התותחן, פצוע. ארבעה אנשים נשארו ליד הפצוע, והשאר המשיכו בתנועה צפונה, לכיוון תל צחי, אך לא מצאו עוד איש. בדרכם חזרה נפתחה עליהם אש, מטווח של 200 מ', מתעלת חי"ר שהיתה מזרחית, להם, ומנצ'י נפצע קשה ונפטר בדרך לחילוץ. בשלב זה נשלח כוח רגלי נוסף לעזרת הכוח הראשון, ועזר לו להחלץ מהשטח עם שני הנפגעים שאיתו. <br> למרות האש הסורית העזה - נמשכה, כמובן, במקביל לפעולות החילוץ בשטח, גם המתקפה הראשית של כוחותינו בגזרה זו. הכוח של חטיבת רן, שאליו הצטרפו גם חלק מהנגמ"שים של היחידה, המשיך בכיבוש חאן ארנבה, כשמאוחר יותר נכנסו לפעולה גם כוחות נוספים, שהשלימו את טיהור השטח והמשיכו בהתקדמות לעומק השטח הסורי, מזרחה. <br> מרבית הטנקים של היחידה נפגעו בשלב הפריצה, ואם כי חלקם הוחזרו לכשירות בימים הבאים, לא הוחזרו עוד טנקים אלה ליחידה, אלא צורפו ליחידות שריון אחרות, יחד עם צוותי הטנקים, שלא נפגעו. היחידה נשארה, משלב זה ואילך, ללא טנקים, אך המשיכה לפעול ככוח סיור מגובש של נגמ"שים וג'יפים, כשהיא ממשיכה לסייע סיוע צמוד לחטיבת רן. יחד עם חטיבה זו המשיכה יחידת הסיור, בימים הבאים, בתנועה מהירה מזרחה, כשהיא עוסקת בתצפיות, בחילוץ נפגעים, באבטחת כוחות ובהעברת שיירות אספקה. עד להפסקת האש ולייצוב הזמני של קו הגבול החדש במובלעת, וכשנדמו לראשונה היריות - נמצאה היחידה בתוככי המובלעת, בעומק השטח הסורי, כשהיא אמנם פגועה וכואבת את כאב אבידותיה, אך עם זאת - איתנה ומגובשת כשהיתה, ונכונה לבאות. | הבת על מות אביהבמלחמת יום הכיפורים נפלו רבים טובים. אין משפחה בארץ שלא היו לה קרובים או מכרים שנפלו.<br> חיילים קרביים, ובמיוחד ביחידות הסיור המשוריינות, היו קרובים מאד זה לזה והחברות הפכה לחלק מיסודות נפשם.<br> בפלוגה ב', פלוגת הסיור הוותיקה שבאה לגדס"ר מחטיבה 9, נפגע נגמ"ש בפגיעה ישירה של פגז בחניון. שמונה מוותיקי הלוחמים נהרגו<br> איילת כהן, בתו של שעיה כהן, מהרוגי הנגמ"ש כתבה עבודת גמר מרתקת על חלקו של גדוד הסיור במלחמה ועל אביה. להלן חלק מהעבודה העוסק בהפגעות הנגמ"ש ובתגובת החברים והמפקדים<br> <br> מספר גלי טבנקין המ"פ:<br> "אותו יום היתה כוונה 'לנצל את ההצלחה': כשהסורים החלו לסגת בצורה לא מאורגנת הוחלט לנסות ולפרוץ את קו הגבול ולהתחיל להתקדם במובלעת הסורית. אז עשו ציוותי כוחות חדשים, ואת הפלוגה שלנו העבירו ת"פ החטיבה של רן שריג. בשלב זה היו איתי 6-7 נגמ"שים.<br> הג'יפים היו מרוכזים בפלוגה נפרדת, במקום אחר. אותו יום אחה"צ בסביבות השעה 15:00 ניסינו להיכנס עם רן שריג לצד הסורי. חשבנו שמעבר לקו הגבול יהיה קל, אך מסתבר שאמנם חלק מהטנקים נסוגו, אך נותרו מוצבים מאויישים שלמים, כך שהנסיון שלנו לפרוץ נכשל. נתקלנו בהתנגדות חריפה ביותר, כל מי שעבר קו מסויים בכביש קיבל פגז (היה שם תותח מסוים שכוון לאיזור זה בדיוק). לאחר כחצי שעה קיבלנו פקודה שביטלה את הקודמת ואמרה לחזור לחניון לילה. החזרה היתה גם היא קשה: חיכינו שירד פגז, ומיד אחריו עבר נגמ"ש, וכן הלאה עד שהעברנו את כל הכוח והצלחנו לעבור את קטע הכביש שנשלט ע"י המוצבים הסוריים ללא נפגעים. חזרנו לחניון בסביבות השעה 17:00. החניון נעשה במקום שהאויב אינו יכול לצפות עליו בקשר עין. הכניסה לחניון היתה מסודרת מאוד, והוא עצמו היה מאורגן. היו בו כ-50 - 60 טנקים ונגמ"שים. הג'יפים היו במקום אחר. התאריך היה ערב חג סוכות. באמצע החניון הקימו מספר חיילים סוכה ואפילו התפללו והדבר צולם ושודר בקול-ישראל. אני עשיתי סיבוב בין הנגמ"שים. החיילים הכינו אוכל, או שהסתובבו סתם בין הנגמ"שים, פגשו אחד את השני והעבירו חוויות. אני ירדתי ועשיתי את הסיבוב. בנגמ"ש שלא ביך היה בן קיבוץ שלי - גיל לביא מעין חרוד. לכן באתי לנגמ"ש זה (שהיה נגמ"ש 'ותיק' - צבה ממזרע, אביך, יהושע מאיה, חיים בניאן ועוד), כדי להיפגש עם בן הקיבוץ, ולשתות איתו כוס תה (בני הקיבוץ שלי אוהבים בעיקר תה מתוק ולכן רק בנגמ"ש זה היה תה ולא קפה). המשכתי הלאה ומספר דקות אחרי זה החלה הפגזה אדירה. היא החלה דרומה מאיתנו אך התקרבה. במקרה כזה יש הוראת תרגולת שאומרת, שברגע שיש הפגזה על חניון, על כל אחד להיכנס לכלי שלו ולברוח כלפי חוץ. אחר כך פותחים מכשירי קשר, ומתאספים חזרה במקום אחר. כשהחלה הפגזה רצתי אל הנגמ"ש שלי שהיה כ-50 - 60 מטר מהנגמ"ש של אביך. כשהגעתי אליו רוב החברה היו בפנים. קפצתי פנימה, פתחנו קשר וכולם החלו לברוח. אז החלו הפגזים לפגוע גם באזור שלנו. זה היה כמו גשם. כמו שבר ענן. לאחר 2-3 רעמים פתאום בא המבול. זו היתה הפגזה רצינית. השטח בו היה החניון היה מלא בגדמי עצים והנגמ"שים לא יכלו לנסוע שם. לכן הנגמ"ש שלי נסע אחרי טנק. הטנק שבר או מחץ ופינה דרך, ואנו עברנו עליה. הנגמ"ש של אביך קיבל את הפגז על טנק הדלק האחורי, והחל לבעור. הוא לא זז מהמקום לאחר שעזבתי אותו ואינני יודע אם ניסו להניע אותו או לא ניסו. כשהתחלנו לנסוע ראיתי שהנגמ"ש נפגע והחל לבעור. עצרנו על ידו. היתה שם אש נוראית וחום איום, פגזים נפלו מסביב, ולנו לא היה מה לעשות. לכן המשכנו בבריחה מהחנין. אחרי הפגזה זו, שהיתה די קצרה (כ5 - 10 דקות), חזרנו חזרה: הנגמ"ש שלי ונגמ"ש נוסף. נעמדנו במרחק של 20-30 מטר מהנגמ"ש הבוער כולו. אי אפשר היה להתקרב אליו. עשינו סריקה עד טווח קרוב ככל האפשר לנגמ"ש. חיפשנו פצועים ולא מצאנו אף אחד. אחד הנגמ"שים נשאר בשטח עם הנגמ"ש לחכות עד שהאש תדעך ואפשר יהיה להוציא את האנשים, ואני הוריתי באלחוט לעשות חניון במקום אחר. הלילה כבר ירד, ואני חזרתי עם הנגמ"ש לאיזור החניון הקודם. עשינו בדיקה וגילינו שזה הכוח היחידי שנפגע לנו. ארבעה מאנשי הנגמ"ש הצליחו לברוח ממנו: חיים בניאן מבית השיטה שהלך לבקר חברים בנגמ"ש אחר, ונשאר שם בזמן ההפגזה, גיל לביא וצבה (צבי סדן ממזרע) רצו בוערים ומלאי כוויות מהנגמ"ש ועלו בוערים על נגמ"שים אחרים תוך כדי נסיעה, הגיעו עד בית החולים ונפטרו שם. האחרון הוא נהג הנגמ"ש יהושע מאיה שנכווה אך פונה וניצל. הנגמ"ש בער זמן רב וכיוון שאי אפשר היה להתקרב, החיילים הסתובבו סביבו כסהרורים, ולקח זמן רב עד שהאש ירדה. חומר הבעירה היה סולר, שהוא חומר שבוער זמן רב שלא כמו בנזין, ואז כשהאש דעכה הצלחנו להתקרב ולחלץ את הגופות. כולם היו מתים. אנו, אנשי היחידה, חושבים עד היום שכולם היו בתוך הנגמ"ש ומהדף הפגז נתכו הדלתות. האנשים עפו מהדף הפיצוץ - גיל וצבה מהדלת האחורית, ויהושע מקדימה. עשינו זיהוי ראשוני של האנשים על פי תעודות ודיסקיות, וכל שנותר היה לפנותם לתאג"ד שהיה בבטיחה.<br> לי זה היה המפגש הראשון בחיי עם חיילים שלי שנהרגו. זה היה קשה מאוד, אך המלחמה כולה היתה קשה".<br> <br> מספר יהושע מאיה, נהג הנגמ"ש בו אבא היה:<br> "כשהגעתי לחניון, הזלדות שלנו היו מגורדות לגמרי מההפגזה. לאחר שאמדנו את המצב, פנינו להכנת ארוחת ערב. אז ראינו את מטחי ההפגזה מתקרבים אלינו, ונכנסנו מהר לתוך הזלדות. התחלתי את הנסיעה, והמדף האחורי אפילו לא היה סגור. אז חטפנו את הפגז במיכל הדלק שלנו וכל הזלדה נדלקה. אני למזלי ישבתי בחלק הקדמי של הזלדה, ונוסף לזאת ההדף פתח את הצריח שלי. תוך חלקי שניה קפצתי מהמצב בו הייתי החוצה. הרגל נתפסה לי בצריח הנגמ"ש, וכך הייתי תלוי רגעים ספורים עד שקרעתי את הרגל מהתפס, ובשלב מאוחר יותר עשו לי השתלה ברגל בעקבות זה.<br> בסביבת הנגמ"ש היו כמה מצבורי סלעים ואני רצתי והתחבאתי מאחוריהם. אחרי כרבע שעה עברה שם זלדה עם סימני מרפאה. ביקשתי שתעצור, הוכנסתי פנימה, והחלו לטפל בי. עם ג'יפ הועברתי אחורה ומשם פוניתי לבית-החולים".<br> <br> מספר עמירם, הרופא: "כשהנגמ"ש נדלק הוא היה במרחק של כ-10 מטר מאיתנו, הספקנו לפנות את הנהג שרץ אלינו לפני שהנגמ"ש התחיל להתפוצץ. הזעקנו מיד את הג'יפים, שיבואו לפנות את הנפגעים ואנחנו נסענו במהירות אחורנית, לשטח שקט יותר, ופתחנו חילוץ על הכביש. הג'יפים הגיעו במהירות רבה, פינו את הנפגעים לעזרה ראשונה בחילוץ, ומשם לנפח, שם החלו יורדים כבר מסוקים, שבאו לחלץ את הנפגעים ולהעבירם לבית החולים.<br> <br> מספר האלוף בר-כוכבא:<br> "השטח שרץ סורים, וכך הוחלט לדחות את הפריצה לגבול הסורי. הסורים לא ידעו על הדחייה, אך ידעו על כוונת הפריצה. היה להם קצין תצפית קדמי על אחד הרכסים וכך הם הפגיזו קשה מאוד את האיזור. היכו אותו במכת אש ארטילרית אדירה. מזה נפגעו מספר כלים וביניהם הנגמ"ש של גדוד הסיור - הנגמ"ש של אביך".<br> <br> מספר חנני, המג"ד:<br> "לא נכחתי בחניון כי הייתי עם טנקים ברכס חזיקה, אך שמעתי בקשר שנפגע נגמ"ש מפגיעה ישירה. פרטים לא היו לי ולא היה טעם לנסות לברר בקשר פרטים מדוייקים, כיוון שבדרך זו אקנה ידע לאויב שמאזין.<br> בלילה קיבלתי פקודה להביא את הטנקים לחניון ליד תל יוסיפון. הייתי עייף עד כדי חוסר שליטה פיזית בעצמי לאחר כל ימי הקרבות, וכך בדרכי לחניון, במצב של 'כמעט הרדמות' על הטנק, הגעתי לתל יוסיפון, ושם פגש אותי האלוף בריל, הוריד אותי מהטנק וסיפר לי מה קרה. זה היה לגבי הלם די גדול. נפגעו שם די הרבה אנשים. בהמשך הלילה קיבלתי יותר פרטים על ההרוגים, שאת רובם הכרתי".<br> <br> מספר איתן סט, המ"פ:<br> "שכבתי בבית החולים כששמעתי על האסון. הייתי בצפת אך אותו יום הוחלט בצה"ל על הפריצה אל מעבר לקו שביתת הנשק. בפריצה לשטח ישנם בדרך כלל נפגעים רבים ולכן הוחלט לפנות את כל הפצועים שהיו בבית החולים אחורה לעורף. אני עברתי לבית החולים רוטשילד בחיפה. חיילים מהיחידה הגיעו אלי וסיפרו לי על הפגיעה של הנגמ"ש. זו היתה פגיעה קשה מאוד לגבי. באותו זמן שניים עדיין היו בחיים - צבה וגיל. אני הרגשתי שאני חייב לחזור ליחידה. שמונה חיילים שנפגעים בבת אחת, ועוד שמונה מוותיקי היחידה הם מכה קשה מדי. כל הזמן נפעו אך ב'מנות קטנות', ולכן כששמעתי על זה, קמתי וברחתי מבית-החולים וחזרתי ליחידה שלי.<br> הרגשתי שאני מוכרח לחזור, מה גם שאורי ברנד מעין חרוד העביר לי את המסר שהחבר'ה זקוקים לי. הגעתי בשלב של סוף הפריצה, והייתי צריך לחזור ולגבש אותם לתוך פעילות יום-יומית, על מנת שלא ימשיכו לחיות עם האסון. זה אחרת כשנפגע חבר אחד שלך, וכששמונה חברים פתאום אינם".<br> <br> אבנר מילמן, חברו של אבא מהיחידה:<br> "כששמעתי על ההפגזה רציתי לעזור ולעשות משהו ואז גלי טבנקין נתן לי פתק עם שמות ההרוגים. באותו שלב לקחתי על עצמי את תפקיד הנסיעה למשפחות, והביקור. לאחר מכן עסקתי בזיהוי של שעיה ברבנות הצבאית. משמועות הבנתי שכל אותו הערב שעיה היה בנגמ"ש וישב שקט מאוד, עם אורי זילברשטיין. שניהם היו מכונסים בעצמם ומהורהרים, וכך תפסה אותם ההפגזה. לאחר ההלם עלתה מחשבה אחת בראשי - על זה שעיה היה אומר: ידעתי!... שדווקא אני...".<br> <br> מספרת אמא:<br> "ב-1.10.73 מת אלישע אחיו של אבא. ב-6.10 היתה יום ההולדת של אבא אך לא חגגנו - ישבנו יחד כל המשפחה, אני ואבא שלי, שעיה ואבא שלו, ואתן הבנות. לאחר מכן הלכנו לנוח כשהגיעה הודעה מנעמן, האח, על המלחמה. עוד ישבנו וחיכינו כשעה בחוץ, ראינו את המטוסים יוצאים משדה התעופה הסמוך רמת-דוד, ואז הגיעה ההודעה שאבא צריך לצאת למלחמה. הכנתי אסימונים, אבא של שעיה הביא קפה, ואישתו של אחיו, מירי, דאגה לו למעיל כיוון שברגע האחרון גילינו שחסר לו. אביו אמר לו לא לצאת למלחמה כיוון שהוא יושב שבעה על אחיו, אך הוא הסביר לו שזוהי מלחמה והוא חייב לצאת.<br> ליווינו אותו עד לטנדר ואז נפרדנו.<br> באותה תקופה עבדתי בדואר בגבת, וכל יום הייתי שולחת חבילות ומכתבים, ומקבלת גלויות שהגיעו מהחיילים, מכולם פרט לאביך. לא הבנתי למה, אך שכנעתי את עצמי שהכל בסדר והפ פשוט עייפים מכדי לכתוב, וכל הזמן אמרתי לעצמי: 'חמישה יצאו למלחמה - חמישה יחזרו' (הם היו חמישה בנים מגבת באותה יחידה). אבא של אחד מאותם חמישה החדיר כל הזמן ציניות ואמר שרק שעיה לא בסדר, והציניות הזו דבקה בי. חששתי מאוד, והימים היו סיוט. לא נמסר אפילו ד"ש ע"י אחד מחבריו, ואמנם בגלויות של אחד מחמשת הגבתים נמסר שכולם בסדר ורק על שעיה לא סופר דבר. בדיעבד נודע לי שחבריו חששו כל כך להודיע לי עד שהעדיפו לא לחזור הביתה לחופשות ובלבד שלא יצטרכו לספר לי.<br> מכתבים וגלויות המשיכו להגיע בדואר משאר החיילים, כל יום התאספו אצלי נשים היסטריות בתקווה לדרישת שלום ולמעשה רק משני חיילים לא התקבל דבר - משעיה, ומחבר קיבוץ אחר שנהרג ביום הראשון של המלחמה. למרות הכל שמרתי על קור רוח, אך הציניות סביב שעיה החלה מכרסמת בי. ערב אחד נכנס חבר קיבוץ והודיע לי שיש דרישת שלום משעיה. שמחתי והתרגשתי כל כך שהייתי חייבת לרוץ ולספר לאביו. שבוע לפני כן אבא נפל וזאת לא ידענו. כולנו ידענו שהוא חי. גבת היתה הרוסה לאחר שטילי "פרוג" נפלו עליה ולכן שהו כולם במקלטים. רצתי בין ההריסות למקלט בו ישן חיים, אבא של שעיה, לספר לו. מצאתי אותו בחשיכה בעזרת פנס קטן וסיפרתי לו שהגיע ד"ש טרי. הוא התרגש והחל לרעוד כולו, ואני חזרתי הביתה מאושר ונדרתי בלבי שאלך לבית הכנסת להתפלל כיוון שזה מאלוהים. למחרת קמתי בבוקר מאושרת כולי והלכתי לעבודה. דבר מותו של אבא החל נודע במשק ואנשים שהביטו וראו את שמחתי, הבינו את המצב. איתן סט טילפן לחבר יחידה שלא יצא למלחמה וביקש ממנו לספר לי. הוא ישב בחדר האוכל וחיכה לתפוס אותי כשאהיה לבד, אך אני ישבתי ופיטפטתי וצחקתי בעליזות. כשחזרתי לעבודה נכנס אביו של אחד מחמשת חברי היחידה ואמר לי שיוחנן כהני חזר לביקור. שמחתי נורא (שהרי קיבלתי אתמול ד"ש וידעתי שהכל כשורה) והתחלתי לרוץ אליו. אמא של חבר נוסף ביחידה הצטרפה אלי בדרכי. היא סיפרה שיוחנן ענה לה בגסות אך אני החלטתי שזה ודאי מעייפות, ושתינו באנו לביתו. כשנכנסתי ראיתי לנגד עיני את הגבר העליז כל כך עומד שבור כולו בעיניים אדומות. היה לי ברור שזה מעייפות ותו לא. אישתו, פנינה, הסתובבה והלכה לפינת החדר, אך האמנתי שהיא נרגשת מהפגישה. כולי אושר שאלתי אותו מה העניינים והוא אמר לי: "צפורה, שעיה נהרג". התחלתי לצחוק ואמרתי לו שיפסיק כבר עם הציניות הזו ושיספר לי מה קורה. הוא אמר לי פעם נוספת: "שעיה נהרג" ואני המשכתי לא להאמין, ואז הוא תפס אותי בחוזקה, הטיח אותי בכורסה ואמר: "צפורה! שעיה נהרג!". אז הבנתי וחשך עלי עולמי. הזעקה שזעקתי נשמעה בכל איזור בתי הילדים שבסביבה. התחלתי לבכות ואנשים באו וניסו להרגיע אותי. הביאו אלי את שתי אחיותייך הגדולות, שרית שהיתה בת עשר בדיוק, וטלי בת השבע, וכולנו בכינו ובכינו. אותך לא רציתי לראות כיוון שאת דומה בחיצוניותך לאבא יותר מכולן, ולא יכולתי לעמוד בזה, לכן ביקשתי שלא יביאו אותך. מאוחר יותר העבירו אותנו לביתנו והתקשרו לכל הקרובים לי. הגיעו הורי, קרובי משפחה, ידידים מכל הארץ, והחברים מהיחידה. הנופלים נקברו בתחילה בבתי קברות ארעיים. אבא נקבר בעפולה, וזאת גילו לנו כחודש לאחר נפילתו. ביום פתיחת בתי הקברות הארעיים נסענו לעפולה. מחזות קורעי לב היו ביום זה ברחבי הארץ. קשה לתאר. ההלוויות לחללי המלחמה נערכו כחמישה חודשים לאחר מכן בטקסים צבאיים. בגבת נקברו חמישה בנים, ומסע הטנדרים המואר, גרם להלם לרבים. אבא נקבר בגבת בשורת נופלי מלחמת יום הכיפורים, כשלצידו השני אחיו אלישע. | לזכרםשלושים ושלושה מחברינו נפלו במלחמת יום הכיפורים.<br> שלושים ושלושה שכל אחד מהם עולם ומלואו להוריו, לאישתו, לילדיו ולנו.<br> שלושים ושלושה חיילים וקצינים בני כל העדות ומגזרי העם, אשר המוות בבואו לא הבדיל ביניהם, לא שאל מהיכן עלית לארץ? היכן אתה גר? האם דתי אתה, מסורתי או חילוני?<br> המוות כיוון את חרמשו אל ליבם ולקחם מאיתנו צעירים מאוד ורעננים ומלאי הבטחות שלעולם לא יתממשו.<br> שלושים ושלושה אנשים שישארו בזכרוננו לעולם.<br> הקטע הקצר שכתב יריב בן אהרון והנקרא "אחי הטנקיסטים" מבטא בלשון ציורית ויפה את אשר הייתם אתם, אחינו שאינם, טנקיסטים, לוחמי חרמש וסיירים לעם ישראל בשעות הקשות ההן.<br> <br> אחי הטנקיסטים<br> יריב בן אהרון<br> לנשמת רעינו שהלכו למלחמה וממנה לא שבו<br> רציתי לספר לך על אחי, מפקדי הטנקים, וכבדו במלים. רציתי לספר לך על המ"פים והמג"דים בצריחים, אחי משכבר הימים, עד שבאני צו השתיקה והחרשתי.<br> רציתי לשתף אותך במראות עיני, בשמע אוזני, להביאך עמי אל המקום שם מהדהדים צלילי הכאב הזועמים במעמקים. רציתי לספר על הכובד המר שניבט מקרבות טנקים עקשניים ויגיעים המסוככים על ביתנו במקום שנפתחה הרעה.<br> אבל יותר מכל ביקשתי לספר על אנשים, על רעי משכבר הימים שהלכו כל חייהם, בבלי דעת, על קו המאזניים הנטוי, השביר, שחציו חיים וחציו מוות. רציתי שתדעו, יש כובד בפלדות, יש אש בקני התותחים, והשרשראות העייפות שוקעות בעפר הניגר כנשמות טנקיסטים פורחות באוויר הרחוק של ויתור אחרון.<br> עת יתנגש ברזל בברזל ניצוצות מתעופפים. עת יהלמו שריונים בשריוני, מתנוצצות, גוועות נפשות אבודות בכנפיים אפורות מרחיקות-נדוד. איש ואיש ונתיבו על ארץ, איש ושבילו בנתיב הכוכבים. מה אספר לך על גבורות שעלו ונבעו כמעיינות של ישע, שפרצו כמבועים של דם מחזות וצווארים. לא אספר לך על אנשים, רעי משכבר, שהפלדה היתה מחסה להם ובית ומשכן לעת צרה, יום ועוד לילה, שבוע ועוד שבועיים.<br> שם נעים, שם מנמנמים בשעות ארוכות ולאות של לא יום ולא לילה, צנופים, כווצים, מכרסמים ביסקוויטים מחופים בסרדינים או חלבה, ושותים מים מג'ריקנים שחורים של פלסטיק תוך שהם מדליקים מטרות על קו אופק חדש, דועך.<br> רעי שלי, חפרפרות הפלדה הבלתי-נכנסות, שמבעד לאבק זקנם חרוש-הפיח נובט עכשיו אפר שיבה רעננה. אחי שלי, שכוכי הברזל ומחילות הפלדה החמושות, הנעות, הפכו להם גם בית, גם שולחן, גם ערש יצוע, גם קבר, גם תקוות חיים יחידה.<br> אלוהי שלי, שם במרחבים, שם תחת חופת הברזל האילמת שכפית הר כגיגית על בניך, שם תן כוח, שם תן ישע.<br> טנקיסטים יהודיים במרחבי עולמך השותק. מי כמוך באלים ה'. מי כמוך באילמים. רואה הכל ושותק. אתה רואה כל, יודע ראשית דברים ואחריתם ומחריש.<br> ואני ילוד-אשה, תולעת לא-איש, שטחו עיני מראות ועששו עיני מהבי, מגשש אליך בזעקה עיוורת, זעקה עמומה מדמעות. אמור, אמור, מדוע טנקיסטים מתאדים בזעם להבותיך אל טוהר שמי טל ומטר ושלגים.<br> בינות ללוחמים התהלכתי, נכרך על צווארם חש בעורפם הכהה הקשוי, בעיני הקרועות לרווחה ואפרכסותי הפעורות. עד הייתי.<br> גם השירה עדות היא, וגם ישראל עדים. לעד המלך הייתי, מלך מלכי המלכים. עם של עדים. יסורינו מעידים ומעשינו.<br> לו להמיית נפשם המועדת-מות, הנותנת-חיים, אהיה משורר -<br> לו כל דליקותיהם בלבי תוקדנה, אפר גופם לו שערי יהפוך לבן. לו דמעותי החשיכות, אט בייאוש אל עורקיהם שיבשו תפכינה. לו אהיה לפה להרוגים, לא יהא בי קשב לחיים, זרועות לאמצם, שפתיים למצות דמעותיהם צמאות האהבה. לו באהבתי עלומיהם אשיב.<br> אני ראיתי אותם מוארים באלומות הארטילריה הכבדה, סחופים בסופות הקטיושות, תחת מטר הטילים הצולפים ללא רחם, עם מהומת ללא חת שבלב.<br> מעטים מול רבים. אלוהי, מה רבו צרי הקמים עלי. תמיד מעטים מול רבים, עתים אחד - יחיד מול רבים.<br> דגן בחורים שבבשרם חרשו ודשו, טחנו עדי-דק אילי הברזל והנפט, וגרעינם לא נשחק. אני נשאתי אתי את אימת בדידותם. שמעתי את תפילתם החנוקה, את תעצומות תגבורת הנפש המאמינה הנואשת, מהפכת את גלגל הנסיגה והבלימה אל ההסתערות ההודפת אחור.<br> האזנתי לרחש הצרוד של רשתות האלחוט היובשניות, ראיתי עמידה עיקשת נמשכת, בלתי-נלאית, שמעיינות כוחה שותים לא מהעולם הזה, והנותנת לנו את עולמנו זה.<br> הנה כי כן הדברים מצטללים עתה קמעה. אחרי מהומת ההפתעה, אחרי הערפל וההלם המחשמל, השמיים מתבהרים, ומתוך העומק נחשף משהו, מתפענח דבר-מה. מבעד למסך השקט שנפרש על אש החזית העצורה מפציע אור האמת. הכל מחוויר קמעה ואתה יודע שאין בך מתום.<br> תקופה חדשה נפתחת, מה שהיה לא הוא שיהיה.<br> תיקון המציאות יתחיל כמו תמיד מן היחיד. חשבון הנפש - מן הנפש הפרטית. מתוכם יצמח התיקון והשינוי הכללי. חטאי יחיד חולפים עוברים במותו. חטאי ציבור אינם עוברים מן העולם כי אין הציבור מת. הקשר העתיק שבין חטאים לפורענויות ישוב להיות אמת חיים. את המתים לא נשיב לחיים, אבל כוחות חיים רבים נוכל להשיב לעצמנו באורם של הנופלים ואיתם יחד ללכת. הדרך תימשך והסבל אולי יגבר, הייסורים יחזרו למימד האמיתי שלהם בחיי היהודים, האשליות ומשיחיות השקר יגוזו יחד עם ספיחי מעשים משלים, הקדושה תפכה באורה הרפה מתוך הריאליזם וההגשמה.<br> נמשיך ללכת, לבקש תשובות חברתיות לבעיות חברתיות, מענה פוליטי לשאלות פוליטיות.<br> ותשובה של אמונה, תשובה של מאמינים, להמשך דרכו של עם נרדף, עם נצחי. | שיר לזכר הנופליםשיר שכתב אלכס סייפן, חבר ליחידה:<br> <br> לזכרם<br> <br> המוצב שניצל בזכותם ברמה<br> ששרידיו עוד פזורים בין שדות וקמה<br> לוחמים שקדימה היתה קריאתם<br> לוחמים שהמוות לחש לקראתם<br> זכרונו של נגמ"ש שהפך פה לאוד<br> זכרון השמונה לסמל הגדוד<br> יזכרום הטנקיסטים בים הקרבות<br> שהובילו תחמושת בתוך הפגזות<br> יזכרום הפצועים שפונו על ידם<br> שחבשו פצעיהם ונגבו את הדם<br> את גופם הם הקריבו נתנו את נפשם<br> ובזכות שכאלה נותרנו העם<br> לא עוד מלחמה לחשה אלמנה<br> וידה מרעידה בכבש שרוף<br> לא עוד מלחמה מלמל החבר<br> וצינת זכרון תחלחל בגופו.<br> <br> אוקטובר 1973. נכתב ליד הנגמ"ש השרוף בשטח ליד מוצב 110 בביקור עם האלמנות של עבדו יחיאל ואורי זילברשטיין


חזרה