ולפעמים, האחווה האנושית, הרצון הבסיסי להציל חיים, לפעמים כל אלה מצליחים גם לחצות גבולות גיאוגרפיים, ולהתעלות מעל לסכסוכים ומריבות. לפעמים, במקרים נדירים מאוד, החיים מצליחים לנצח גם את השנאה והכאב הגדולים ביותר. מקרה מן הסוג הזה אירע בבית-החולים "שיבא" ברמת-גן, ביום חמישי ה-30 בספטמבר, 2004.

בעצם,הסיפור מתחיל כמה ימים קודם-לכן, ביום שישי ה-24 בספטמבר. מוחמד סלחות, ילד פלסטיני בן תשע מהכפר ג'בל מוכבר, הלך לעשות קניות במכולת. בדרכו למכולת, הוא חצה את הכביש הראשי בכפר, ונדרס על-ידי רכב פרטי שניסה לעקוף משאית בצורה לא אחראית.

מוחמד הובל לבית-החולים "הדסה" בירושלים כאשר הוא פצוע במצב קשה ומחוסר הכרה. המכונית פגעה בו תוך כדי נסיעה במהירות והוא איבד את ההכרה בו במקום. הרופאים בבית-החולים עשו כל שביכולתם בכדי להציל את חייו של הילד, אך הניסיונות עלו בתוהו. בשעות הערב נאלץ הצוות הרפואי לקבוע כי מוחמד נמצא במצב של מוות מוחי. איבריו הפנימיים – הלב, הריאות, הכליות והכבד – המשיכו לתפקד.

הוריו של מוחמד לא חיכו רגע אחד מיותר לאחר ששמעו על מותו של בנם, והחליטו לתרום את איבריו הפנימיים לצורך ביצוע השתלות איברים. עוד באותו הלילה הוצאו כל האיברים מגופו של הילד, והושתלו בחמישה מטופלים שונים בבתי-חולים בישראל. בזכות הלב הפועם של מוחמד בן התשע, הוצלו חייו של ילד בן שש וחצי מאזור תל-אביב, שהיה בסכנת חיים בעקבות אי-ספיקת לב חמורה.

מהטרגדיה האיומה שפקדה את משפחת סלחות, צמחה ישועה לחמש משפחות אחרות. הסיפור העצוב הזה התפרסם בכלי-תקשורת בכל העולם כהוכחה לכך שרגשות האחווה והרעות הכלל-אנושיים, בסופו של יום, חזקים יותר מכל השנאה והמלחמות.