כעת, הבין מנחם, מפקד המוצב שאין שום סיכוי שהמוצב יצליח לעמוד בהתקפה הסורית הנוספת, ולכן החליט להתבצר עם לוחמיו בתוך בונקר הלוחמים שעל התל ולהגן עליו עד הסוף.

הוא הורה לשלושת לוחמיו להצטרף אל לוחמי השריון ולתפוס עמדות הגנה בשני הפתחים, לשרוף מסמכים ולהתכונן לקרב האחרון. הוא עולה לנגמ"ש ומחבל בתת-מקלע, בכדי שלא ישמש בהמשך את הסורים. רגע לפני שהוא ניגש לשיבוש התדרים, הוא מנהל שיחה אחרונה עם המפקד, המג"ד יורם יאיר, ונפרד בשם כל הלוחמים ומסיים במשפט אשר נצרב בזיכרון של החברה הישראלית: "קודקוד כאן סידן 616ב. תמסור ד"ש בבית. יותר לא נתראה. עבור".

לוחמי הצנחנים נעמדים ב-2 הפתחים של העמדה על מנת להגן על עצמם במחסניות אחרונות וברימוני היד שלהם.

הכוחות הסורים בשלב הזה לה הבינו למה הכוח הישראלי נוצר את נשקו והשהה קמעה את כיבוש התל.

חלפה חצי שעה שנראתה ארוכה מאוד, הלוחמים קיוו שאולי הסורים החליטו לוותר עליהם בשלב זה. מחשבותיהם הופרעו על ידי רעש שרשראות טנקים וצעקות בערבית מצד ימין. הלוחמים יורים על הסוריים כשהם רבים יותר ויורים לתוך פתח העמדה. מנחם נותן פקודה והלוחמים מסתערים מכיוון הפתח השני במטרה לבוא אל הסורים מאחור, להשליך עליהם רימונים ולהרוג מהם כמה שיותר.

הלוחמים ידעו בוודאות שהם אבודים. אבל, מחשבתם היחידה הייתה - להרוג מהם כמה שיותר. אולם, התוכנית הופרעה. הסורים הגיעו גם לפתח השני וירו משם צרורות פנימה. מבלי לחשוב הלומים רצנו פנימה לתוך העמדה לחלק שהיה כעין מובלעת מוגנת מפני כדורים הנורים משני הפתחים, אותו אזור שתוכו כבר נדחסו השריונאים

הסורים ירו צרורות, השליכו רימונים וירו פצצת RPG לתוך הבונקר. שני חיילים נהרגו וכל שאר החיילים בבונקר נפצעו.

מנחם מפקד המוצב נפצע שוב ובטרם איבד את הכרתו ביקש מתנדב שיצא מהעמדה. יסגיר את עצמו לסורים ויאמר להם שכולם בתוך הבונקר – מתים.

מנחם איבד את הכרתו ורב"ט יצחק נגרקר, לוחם מהשריון, יצא מהבונקר כשידיו מורמות. כשהוא מבין שהסורים מתארגנים לעזוב את התל מתוך ידיעה שכל הלוחמים נהרגו הוא מודיע להם שהוא החייל הישראלי האחרון בבונקר שעדיין חי, ויודע שכעת צפויים לו עינויי תופת. הוא עושה זאת בכדי להציל את חבריו. יצחק נשלח לשבי בדמשק, שם עוברת עליו תקופה קשה מנשוא.

החל מהשלב הזה מתחילות השעות הקשות של הניתוק, הבדידות, חוסר-האונים, ללא מזון וללא מים. החיילים בבונקר מתפללים, נזכרים במיתוסים, כל המיתוסים. שלושים שנים מאוחר יותר, בספרו "רסיס ממגש הכסף", כתב אנסבכר לקוראיו: "קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגולית, את אליפלט ואת אחי הצעיר יהודה, ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב...".

יום א' ה-7.10.73 בשעות הבוקר 9:00-10:00 הלוחמים בעמדה מבינים שהם בשטח כבוש והסורים בטוחים שכולם מתים. בשטח הקטן – 6 מ"ר הלוחמים מסיעים אחד לשני לשפר את תנוחות הישיבה.25 לוחמים חיים ו-3 גופות של חבריהם. הגופות מונחות ליד הפתחים והלוחמים מצטופפים על גבי 3 מיטות קומתיים – 3 לוחמים על כל מיטה, חלק מתחת למיטות וחלק על הרצפה בין המיטות.

אין חומרי חבישה, אין מים. הזמן חולף – כל אחד שומר את כאביו לעצמו, מדי פעם מתלחשים ביניהם , נזהרים שהסוריים בחוץ לא ישמעו.

במשך כל הזמן מקפידים להיות צמודים לנשק ולרימונים למקרה שחייל סורי יחליט להיכנס לעמדה.

לאורך כל היום שומעים את השיירות הסוריות שועטות לכיוון הכינרת. הלוחמים רגועים, אין פאניקה, דואגים הרבה יותר לגורל המדינה מאשר לגורלם. רובם מתעלפים לסירוגין. משוחחים בלחישות כשקולות הרקע של התותחים, תנועת הצבא הסורי ונביחות מכשירי הקשר שלהם, היסו את התזוזות והלחישות בעמדה.

בערב, ברדת החשכה, עולה רעיון לנסות לחבור לאחד מהטנקים הישראלים הפגועים שנמצאים בתחתית התל, במטרה לנצל את מכשיר הקשר שבטנק וליצור קשר עם מפקדת הגדוד שיידעו שיש לוחמים חיים בעמדה וכן לנסות להביא ג'ריקן מים.

שלמה אביטל לוקח על עצמו את המשימה הנועזת לחמוק דרך החיילים הסוריים ביחד עם אחד השריונאים.

שעות הניתוק התארכו מאוד, אך ביום ה-7 באוקטובר בשעה 20:00, כשבמפקדת הגדוד נואשו כבר למצוא את לוחמי תל-סאקי בחיים, התעוררה רשת הקשר וקולו של אחד החיילים נשמע: "כאן גפרור! כולנו פצועים והרוגים! אך המצב חמור מאוד! חייבים חילוץ מיידי!". השמחה הייתה רבה ומילות עידוד נשמעו ברשת הקשר.

הלוחמים בעמדה במתח. לאחר כחצי שעה מורטת עצבים שלמה והשריונאי חזרו. הם דיווחו שהצליחו ליצור קשר עם מפקדת הגדוד אך הג'ריקן היה מחורר ולא נשארו כמעט מים. הם הביאו 2 מנות קרב ושלמה חילק ללוחמים מעט מהרוטב של השימורים.

למחרת – יום ב', הרעש משתנה. כלי רכב מתחילים לנוע לכיוון השני. הדי הפגזים מתקרבים לתל. הלוחמים מבינים שאנשי המילואים הודפים את הכוח הסורי.

השריונאים מקשיבים בריכוז תוך ניסיון להבחין האם מתקרבים טנקים ישראליים.

בשלב מסוים מתחילה הפגזה כבדה בחוץ. מבחוץ חודר ריח של חומר נפץ, קול של רגליים רצות נשמע בתוך העמדה. הלוחמים עוצרים את נשמתם, מוציאים נצרות מרימונים, מכוונים נשקים לפתח. מהפתח נשמעים קולות בערבית וצלליות של חיילים סורים נראות בתוך העמדה. העתיד נמדד בשניות. הלוחמים מבינים שברגע שהסורים נכנסים יורים עליהם מתוך ידיעה שזה יסגיר אותם. החיילים הסורים חיפשו מחסה מההפגזה ומהפתח הבחינו בגופות הישראליים. הסורים התלבטו ובסוף בחרו להשחיל רימונים לתוך העמדה. לייזי תיאר את הסיטואציה ביומנו שפורסם חודשיים אחרי המלחמה במילים אלו: " התמלאנו ברסיסים. האוויר היה מחניק, לא הוצאנו הגה מהפה. מוגזם אולי לומר, אבל הפכנו להיות אדישים לרסיסים. רוב הרסיסים נספגו בגופות חברינו ההרוגים. אני זוכר שבאותה שנייה נזכרתי בפסוק "במותם ציוו לנו את החיים" – גם כשהם מתים הם סופגים חלק ניכר מהרסיסים ומגינים עלינו".

הסורים הסתלקו ותחושת הקלה ממלאה את לוחמי העמדה. 30 דקות מאוחר יותר, שייקה מהצנחנים שהתעורר מעלפון החל לבקש מים. הניסיון לבקש ממנו לשתוק נכשל בגלל ששייקה באותו זמן סבל מצלצולים באוזניים מעוצמת הפגז שחדר לבונקר. לייזי ששכב לידו ניסה לסמן לו לשתוק ע"י שהניח את ידו המרוסקת על פיו, אך שייקה הסיר את היד בכוח.

מנחם מבקש להשתיק את שייקה בכל מחיר לפני שהוא יסגיר אותנו ושלמה מגלה תושייה וכותב פתק לשייקה שישתוק כי יש סורים בחוץ ואין לנו מים. שייקה נרגע.

שעה מאוחר יותר שוב חיילים סורים מגיעים לעמדה וגם הפעם למזלם של הלוחמים הם מסתלקים לא לפני זריקת רימון פנימה.

בשעה 15:00 הלוחמים בעמדה שומעים שוב צעדי ריצה מתקרבים. הם דורכים את הנשק מוציאים נצרות מהרימונים, עוצרים את הנשימה ומתכוננים לגרוע מכול. הלוחמים שומעים דריכת נשק, התנשמות, ופתאום צעקה בעברית: "יש פה שריונאים?"

רק לאחר כ 30 שעות מורטות עצבים שעות בהן היו מכותרים וחייהם תלויים על בלימה כשחיילים סורים אף ניסו פעמיים להיכנס לבונקר, הדפו כוחותינו את הצבא הסורי והגיעו אל התל. אל חוד הכוח ההודף הצטרפו לוחמי גדוד הנחל המוצנח אשר טיהרו את התל סופית. לשמחתם מצאו בבונקר את הלוחמים ששרדו וחילצו אותם. במקביל אספו את כל חבריהם החללים שהיו למרגלות התל ועליו.