המצב בבודפשט שלאחר המלחמה היה קשה. הבתים היו הרוסים, ברחובות הסתובבו אנשים חסרי בית, ילדים יהודים גססו במעונות שנזנחו על ידי המטפלים. בין חברי התנועות שררה ציפייה, כי מיד לאחר השחרור יתייצבו אנשי ארץ-ישראל ויסייעו להם.<br>עם שחרור בודפשט כתב משה אלפן לארץ-ישראל:<br>"כנראה, לא נוכל להמשיך בעבודתנו. כולנו לחמנו מלחמת עצבים קשה יומם ולילה במשך עשרה חודשים, וכעת אנחנו יגעים. פשוט - בלי עזרה לא נוכל. רפי בנשלום כבר חלה ושאר החברים כה צנומים וחלשים. הרעב הציק לנו לא פעם בשבועות האחרונים. כה עייפים אנו, שעוד שבועות אחדים של עבודה בטמפו הזה - ולשווא נמלטנו מידי הנאצים".<br>ציפייתם לא התממשה. בלית ברירה הצמיחו את הכוח להמשיך במלאכה:<br>"…מסביב חורבות, חורבות בתים וחורבות אדם. מוסדות יהודיים שנהרסו ורבבות אנשים חסרי כל, שציפו לעזרה בשיקום חייהם. ומעל כל אלה עמדה בעיית הילדים".<br>פעולת ההצלה בבתי הילדים עמדה בראש סדר העדיפויות בימים הראשונים של תום המלחמה. לצד הטיפול בילדים הושקע מאמץ בהשגת מזון, שכן הרעב עדיין שלט בבודפשט.<br>במקביל לכל אלה התחדשה הפעילות התנועתית. התחדשה פעילותן של כל התנועות שפעלו במחתרת במהלך המלחמה: 'בני עקיבא', 'גורדוניה - מכבי הצעיר', 'דרור - הבונים', 'בית"ר', 'הנוער הציוני' ו'השומר הצעיר'.<br>חברי התנועות החלו להתארגן לקראת עליה לארץ-ישראל.