|
<b>הכנת הצנחנים לקראת משימתם</b><br><br>בשלהי 1942 חשבה הנהגת היישוב בארץ-ישראל על דרכים בהם ניתן יהיה להגיע אל יהדות אירופה הנצורה על מנת לעשות את המעט האפשרי להצלתה. הרעיון שנבחר היה, לגבש בארץ קבוצות מתנדבים - מקרב הצעירים שעלו ברובם ארצה בסוף שנות השלושים - ולשלוח אותם אל ארצות מוצאם, שם היו אמורים לנסות לארגן התנגדות ולחימה פרטיזנית ביחד עם הנוער הציוני המאורגן בארצות אירופה הכבושה. המועמדים שנבחרו לתפקיד היו צעירים בני עשרים בערך, חלקם באו מפלוגות הפלמ"ח וחלקם מהמגויסים לצבא הבריטי. הכשרתם הצבאית כללה בעיקר צניחה, ומובן שלא היה בה די לצורך הנהגת מחתרת ענפה הלוחמת בנאצים.<br>אליהו גולומב ויצחק שדה פנו אל איש הפלמ"ח יונה רוזנפלד-רוזן, ממנהיגי תנועת 'הבונים-נצ"ח' בטרנסילבניה, במטרה לגייסו להקמת יחידה של מתנדבים לשליחות להונגריה. האפשרות היחידה להגיע אל תחומי הונגריה הייתה במבצע צניחה משולב עם הצבא הבריטי. נבחרו כ-30 מועמדים, רבים מביניהם חברי קיבוצים דוברי הונגרית. במקביל נקשרו קשרים עם מפקדת הפרטיזנים ביוגוסלביה.<br>המנהיגות ייחסה חשיבות רבה לשליחות זאת. השיחות היו ממושכות, ובהן הוצגו הציפיות בהתאם להערכת המצב.<br><a href="shaliach_show.aspx?id=70612"style="text-decoration:underline; color=#720000;">חיים חרמש</a>, צנחן שלחם מאוחר יותר עם הפרטיזנים בסלובקיה ויועד להגיע להונגריה, מביא את דבריו של בן-גוריון:<br>"בתום המלחמה הזאת, עלינו להקים את מדינת היהודים. ממשלת בריטניה סגרה עלינו את השער ולבדנו אין בכוחנו לפותחו מבפנים. אנחנו זקוקים לעם ישראל אשר ידפוק על שערי הארץ מבחוץ. עליכם להכין את היהודים באשר הם שם. ביום שלאחר הניצחון יהיו כל דרכי אירופה, כל מסילות הברזל וכל הנהרות, עדים לזרם אדיר של יהודים הנעים לארץ-ישראל. זכרו: זהו תפקידכם."<br><a href="shaliach_show.aspx?id=30282"style="text-decoration:underline; color=#720000;">יואל פלגי</a> מספר:<br>"היינו חמישה חברים: דב ברגר (הררי), <a href="shaliach_show.aspx?id=30281"style="text-decoration:underline; color=#720000;">חנה סנש</a>, שייקה דן, אבא ברדיצ'ב ואני (כולם צנחנים). יומיים או שלושה לפני שירדנו למצרים, הזעיקו אותנו לוועידת 'הקיבוץ המאוחד'. ערב אחד, הפגיש אותנו אחד החברים עם שני ידידים, שרק אז הגיעו מהונגריה. האחד היה יוסף קורניאנסקי והשני אליעזר אונגר... אני זוכר שאנחנו ישבנו... ושמענו סיפורי זוועה במשך שעות ושאלנו שאלות וחזרנו וחקרנו אותם. אני רוצה להדגיש: זה היה אחרי שאני קראתי, כמדומני, כל פיסת נייר שיצאה מהגולה, לפחות במשך שנת 1943. שמענו אותם… ואני לא אשכח - כשיצאנו ונפרדנו מהם, השיחה בינינו התנהלה בערך כך: 'החברים האלה כנראה נתונים בהלם, המצב כנראה באמת איום ונורא, אבל הם מגזימים' וכן הלאה... מבחינת ההיגיון והמודעות, אני מעיד על עצמי וכולל בזה גם את חברי, שלא היה לנו המושג האלמנטרי מה הייתה ההשמדה... אני רוצה שתדעו זאת ומאוד מאוד חשוב לעמוד על זה כדי לא ליצור תמונה מעוותת. סיפורי הזוועה התייחסו כמובן רק לפולין, ובאותו הזמן התמונה המודיעינית שלנו על הונגריה היתה הפוכה."<br>הצנחנים יצאו ב-6 בפברואר 1944 לקהיר, שם הושלמה הכשרתם בידי קצינים בריטיים. תפקידם של השליחים היה לסייע בארגון ההגנה העצמית של היהודים ואולי גם בעידוד ההמרדה בהונגריה, במידה שיחול שינוי לרעה במצבם של היהודים - זאת הייתה הפקודה שיצאה המפקדים מהארץ. הבריטים מצדם דרשו פעולות ריגול כתנאי לשליחותם. בשל חילוקי-דעות שונים עם הסגל הבריטי, החליט חלק מאנשי הצוות לפרוש מהמשימה ולחזור ארצה. מאלה שנשארו נבחרה חבורה דוברת הונגרית, שכללה כמועמדים לחדירה להונגריה את: <a href="shaliach_show.aspx?id=70741"style="text-decoration:underline; color=#720000;">יונה רוזן</a>, יואל פלגי, חנה סנש ו<a href="shaliach_show.aspx?id=30279"style="text-decoration:underline; color=#720000;">פרץ גולדשטיין</a>.