|
ביוני 1944 המצב נראה נואש. ערי השדה התרוקנו מיהודים, קצב ההשמדה הלך וגבר, יהודי בודפשט רוכזו ב<a href="hi_show.aspx?Id=45422"style="text-decoration:underline; color=#720000;">'בתים המסומנים'</a> וניסיונות ההצלה של המחתרת הניבו תוצאות מצומצמות.<br>על רקע זה נרקמה היוזמה לעיסקת חליפין עם הגרמנים, ועקב כך החל להתארגן ה'טרנספורט' של 'רכבת ההצלה'. משלוח זה היה אמור להיות חלק ראשון מתוך התוכנית הגדולה יותר שהוצעה, ומעולם לא מומשה. כבר בתחילת המשא ומתן שניהל עם אייכמן, ביקש ממנו <a href="shaliach_show.aspx?id=30275"style="text-decoration:underline; color=#720000;">יואל ברנד (Brand Jenő, Joel)</a> מחווה, כהוכחה לאמינות ההצעה הגרמנית. כמקדמה, הציע, יתנו הגרמנים אישור יציאה ל-400 בעלי סרטיפיקטים, לעלייה לארץ-ישראל. בהמשך המשא ומתן - שניהל <a href="shaliach_show.aspx?id=30274"style="text-decoration:underline; color=#720000;">ישראל קסטנר(Kasztner Rezső, Jisrael)</a> - ובעקבות מברק שהגיע מיואל ברנד ומנציגי היישוב באיסטנבול בדבר 'הסכם ביניים' (הסכמה עקרונית של הסוכנות היהודית לניהול משא ומתן עם הגרמנים) - הועלה המספר ל-800 ולאחר מכן ל-1,200 נפש.<br>בליל יציאתה של הרכבת, 30 ביוני 1944, ובמשך שלושת הימים הבאים, בהם התעכבה הרכבת בתחנה בגבול הונגריה-אוסטריה, הצטרפו אליה בחשאי 350 יהודים, ובתחנה בברטיסלבה (Bratislava, Pozsony) עוד 120. בסך-הכל הגיעו ברכבת קסטנר לברגן-בלזן 1684 יהודים.<br>רשימת הנוסעים ב'רכבת ההצלה' הוכנה על רקע הובלתם של יהודי הונגריה לאושוויץ. משימת ההרכבה של הרשימה הייתה כבדה, אחראית ומתסכלת. על קומץ אנשים הוטל להכריע את מי לכלול ואת מי לדחות - וכל זאת תחת לחץ של גורמים שונים, אישים ומשפחות. במידה מסוימת הקלה על המחליטים התקווה, שהמשלוח הנוכחי יהיה ראשון בשרשרת של משלוחים שיבואו בעקבותיו, במסגרת העיסקה 'סחורה תחת דם'. היה חשש כבד שגם הפעם מדובר בתרמית נאצית, ובעצם, הערובה היחידה לכך שרכבת זו עצמה לא תיהפך לרכבת מוות הייתה הבטחתו של אייכמן לקסטנר. תמורת האפשרות לארגן את הרכבת, העבירו אנשי הוועדה סכום כסף גדול לאנשי האס.אס. במלאכת הרכבת הרשימה עסקו קסטנר, מנהיגים ציוניים - כמו <a href="shaliach_show.aspx?id=70813"style="text-decoration:underline; color=#720000;">אוטו קומוי (Komoly Ottó)</a>,שלום אופנבך ו<a href="shaliach_show.aspx?id=70732"style="text-decoration:underline; color=#720000;">צבי סילג'י (Szilágyi Ernő, Cvi)</a> - וכן ראשי הקהילות הניאולוגית והאורתודוכסית. העיקרון היה, לבחור נציגות של היישוב היהודי על כל גווניו: רופאים, מדענים, אמנים, אנשי כלכלה, סופרים ועיתונאים; קבוצת חרדים, ביניהם שלושים רבנים אנטי-ציוניים ובראשם הרבי מסאטמר (Szatmár), יואל טייטלבאום (Teitelbaum Joel); קבוצה של מנהיגי קהילות שהובאו לבודפשט במיוחד למטרה זאת, ביניהם 388 יהודי קולוז'וואר (Kolozsvár), עיר הולדתו של קסטנר, וקבוצה נוספת, שעליה נמנו יהודים בעלי ממון, אשר שילמו עבור הנסיעה ברכבת ההצלה, וכספם היווה אחד ממקורות המימון למשלוח.<br>הרעיון של 'רכבת ההצלה' עורר הסתייגות מסוימת בקרב חברי התנועות, ובעיקר בקרב הפליטים מפולין, אשר סירבו בדרך-כלל להיכלל ברשימת הנוסעים. לאיש לא היה ביטחון לאן מועדות פניה של הרכבת, והתלבטות היתה קשה. מן העדויות עולה, כי כל התנועות החלוציות יחד קיבלו 400 מקומות, אך חלק מהתנועות בחרו לא לנצל את מלוא המיכסה שהוקצבה להן, ובסך הכל יצאו לדרך כ-280 חברים.<br>עם כל זאת, רבו הוויכוחים שקדמו להשלמת הרשימה. המחנה שהיה מקורב למשה קראוס (Krausz Miklós) התנגד נמרצות לכל משא ומתן עם הגרמנים, והוא אף הזהיר את קסטנר מפני תוצאות החמורות של ה'הימור'.<br>ראוי לציין, שחברי 'ועדת ההצלה' וכן מנהיגים מוכרים רבים ויתרו על מקומם ברכבת ההצלה. אלה שבחרו להצטרף, עשו זאת מתוך אחריות אישית ומתוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.<br>לבסוף יצאה הרכבת לדרך. אנשי התנועות התרכזו בקרון הראשון, כשהם מתכננים לנתק את הרכבת מהקטר במקרה שהרכבת תשנה את מהלכה ותפנה לכיוון סלובקיה בדרך לפולין. הרכבת עזבה את בודפשט וב-8 ביולי, 1944, לאחר כמה חניות ביניים, הגיעה לברגן-בלזן, שם החזיקו הנאצים כמה מחנות וביניהם מחנה לאנשים המיועדים ל'החלפה'.<br>באוגוסט יצאה הקבוצה הראשונה, 318 איש, לשווייץ. יתר חברי הקבוצה הגיעו לשווייץ בדצמבר 1944.