במהלך התקופה - בת חודש ומעלה - שהחלה ב- 8 בנובמבר ונסתיימה בכיתורה הסופי של בודפשט ב - 24 בדצמבר 1944, הובלו עשרות אלפי יהודים בידי אנשי 'צלב החץ' (nyilasok) והמשטרה ההונגרית בהצעדות כפויות ברגל לעבר הגבול עם אוסטריה, שם נמסרו לידי הגרמנים ככוח עבודה בתעשייה המלחמתית.<br>כיומיים שלושה לפני צאת ה'צעדה' נאספו המגורשים מתוך בודפשט והובלו למקומות איסוף. תנאי קיום קשים מאד שררו בהם, וגם ב'צעדה' עצמה - שהתנהלה בתנאי קיום בלתי-אפשריים.<br>את הדרך, שהתמשכה לאורך 200 ק"מ ויותר, עברו המגורשים במשך כשמונה ימים, ללא מזון ושתייה וללא רגע של מנוחה. רבים מתו בדרך, רבים נרצחו בידי ההונגרים. אלה שהגיעו חיים עד הגבול היו במצב פיסי כה ירוד שהגרמנים התלוננו על כך שהיהודים ה"מושאלים" לעבודה אינם מסוגלים להביא תועלת. לעתים אף סירבו לקבלם.<br>לקראת סוף נובמבר, החלו להגיע דיווחים על הזוועה המתרחשת בדרך לעיר הגבול הג'שהלום (Hegyeshalom). תחילה הגיעו הידיעות מפי אנשי משטרה הונגרים שלא יכלו להסתיר את רגשותיהם. ניסיונות ההצלה החלו כבר במקומות האיסוף. הואיל ויהודים בעלי חסינות זרה היו משוחררים מגירוש, המגמה הייתה להוציא אנשים שהם לכאורה בעלי חסינות זרה. נציגי צירויות זרות בהונגריה היו מעורבים בפעילות של 'בני חסות' מתוך השיירות. בין הפועלים הבולטים להצלת הנשלחים לעבודות הכפייה מתוך שורות הצועדים היה ראול ולנברג, אשר חילץ באופן אישי יהודים רבים והעבירם למקום מחסה. אנשי המחתרת נשלחו כנציגי הצירות השוויצרית או הצלב האדום הבינלאומי במשאיות לחלוקת מזון. בשובם הצליחו לעתים להחביא במשאית כמה מן המגורשים.