"בתחילת יוני 1944, ביקש ממני <a href="shaliach_show.aspx?id=30274"style="text-decoration:underline; color=#720000;">ישראל קסטנר (Kasztner Rezső, Jisrael)</a> לפגוש בלדר משוויץ שצריך היה להעביר כספים ל<a href="hi_show.aspx?Id=45400"style="text-decoration:underline; color=#720000;">'ועדה לעזרה והצלה' (Budapesti Mentőbizottság)</a>. הבלדר, ששמו היה הנס, קבע את הפגישה בבית קפה סמוך לשגרירות הטורקית, בחלקה המערבי של העיר.<br>לקחתי גם את <a href="shaliach_show.aspx?id=70734"style="text-decoration:underline; color=#720000;">נוניקה</a> (אשתי) למשימה. כשהתקרבנו לשגרירות ראינו שסביב הבניין 'מטיילים' מספר גברים שנראו לנו כבלשים. הרגשתנו לא הייתה נעימה, אך אילו היינו נסוגים, היה הדבר עלול לעורר חשד. נכנסנו אל בית הקפה. ליד אחד השולחנות ישב איש בודד ומיד ניחשנו שהוא השליח שלנו. הוא ראה, כנראה, את החששות שלנו והתנצל בחיוך על מקום הפגישה ששרץ שוטרי חרש. 'אין מה לדאוג', הרגיע אותנו, 'אלה הם השומרים על השגרירות, והם כאן כדי למנוע את בריחתו של ראש הממשלה הקודם, מיקלוש קאלאי (Kállay Miklós), שהתנגד לכיבוש הגרמני וב-19 במרס הצליח למצוא מקלט בשגרירות הטורקית'. גם אורחי בית הקפה האחרים היו בלשים.<br>ניגשתי לעניין, כדי לקצר ככל האפשר, ומהלומה נוספת נפלה עלינו. הוא סיפר לנו, שביציאתו משוויץ מצאו המוכסים את המעטפה עם הכסף שנועד לנו והחרימו אותה. 'תאונת עבודה' הוא כינה זאת. החיוך האירוני על פניו לא הותיר בנו שום ספק - הוא בדה את הסיפור מלבו והשאיר את הכסף לעצמו. היו שם רבבות פרנקים שוויצריים. הנוכחים ראו כנראה כיצד נפלו פנינו וכמה זוגות עיניים ליוו אותנו בצאתנו מבית הקפה. רק אחרי כמה עשרות מטרים של הליכה חשנו שיצאנו מהמלכודת.<br>האם הוא בחר במקום מסוכן זה כמקום פגישה בכוונה תחילה? - זאת לא נדע לעולם."