מרבית התעודות בתקופה שקדמה לפלישה לא היו מזויפות ממש, אלא תעודות אוטנטיות שהנפיקו הרשויות ההונגריות. בדרך זו המשיכו להשיג תעודות גם אחרי 19 במרס, 1944 ולמעשה היא נותרה כדרך עיקרית. כל זמן שהיה מדובר בעשרות או במאות אחדות של מקרים, הייתה זו דרך אפשרית. בסוף אפריל עוד צבאו אנשי התנועות על לשכות משרד הפנים. גם הונגרים רבים פנו אל הלשכות האלה כדי להשיג את ההוכחות הדרושות להיותם ארים, כך שתוספת של מבקשים אחדים לא עוררה תשומת לב מיוחדת.<br>רפי בנשלום מתאר את המצב החדש שנוצר עם הכיבוש:<br>"חרף כל הציפיות, גם התנועה לא הייתה מוכנה די הצורך לשינוי הפתאומי. משימתנו הראשונה הייתה להשיג תעודות נוצריות למאה אחוזים של חברי התנועה. העבודה נראתה קשה כקריעת ים סוף, כי מדובר בתנועה ההונגרית כולה... מנו (מנחם קליין, Klein Manó) דאג לניירות הראשונים, בין השאר לטפסים הראשונים של תעודות לידה."<br>כך נמנו מנחם קליין, איש 'מכבי הצעיר', וויקי פישר על ראשוני העוסקים בייצור תעודות מזויפות.<br>כפליטים, צברו השניים ניסיון, בעת הכנת התעודות לפליטים מסלובקיה. את הטפסים הראשונים לתעודותיהם השיגו עוד לפני הכיבוש, מבעל בית-דפוס, באמצעות הנזי ברנד (Hansi Brand), והיו כבר מנוסים למדי בצד הטכני ובהוראות הנוהליות הקשורות בהכנת התעודות. ההתחלות האלה הניחו את היסוד למה שהפך מאוחר יותר לבית המלאכה המרכזי, שייצר תעודות עבור כל התנועות.<br>במאי 1944 שכרו פרץ רבס (Révész Perec) וצבי גולדפרב (Goldfarb Cvi) מרתף ברחוב רוז'ה (Rózsa) 93, לא הרחק ממפעל האריגה של יואל ברנד (Brand Jenő, Joel). באמצעות קשריהם עם עובדים מהשגרירות האיטלקית, ביקשו השניים רשיון להפעלת המקום כמפעל לייצור מקרונים מגרעיני סויה. במרתף היו שני חדרים. על קירותיו של האחד היו מדפים ועליהם מסודרים נוזלים שונים, אבקות, מבחנות, מאזניים, מלקחיים, כלים ופתיליות זכוכית קטנות - כל שנדרש ליצירת רושם כי אכן זוהי מעבדה של ממש. החדר השני, לעומת זאת, היה כוך קטן וחשוך, ללא חשמל וללא חלונות, ובו נעשתה לאור נרות מלאכת הזיוף. בחדר היה שולחן אחד, ועליו טפסים, חותמות ועטים. מעליו - כוננית עמוסה בספרים רבים: ויקי פישר השיג ספרים רבים הקשורים במינהל ההונגרי ובהם רשימת קודים של היישובים והמחוזות, שמות רחובות, תחנות משטרה - כל המידע שהיה נחוץ לתיאום הפרטים שהופיעו על גבי התעודה המזויפת, כמו גם סוג החותמת הדרושה.<br>פרץ רבס מתאר: "... במעבדה שבמרתף עבדו, בנוסף לוויקי, עוד שניים מחברינו: מישו וצלר וברוך אייזינגר שכינויו היה 'פרי'. הוא עסק בחלוקה ובשליחויות נועזות אחרות. רק חברים בודדים מהתנועה של צבי ושלי ידעו היכן נמצא המרתף, ורק שליחים קבועים חילקו את החומר המחתרתי שהוכן בו..."<br>בשלב מסוים הצטרפה למעבדה שלישייה מאנשי מעבדת הזיוף של 'השומר הצעיר', ובמהרה הפך דוד גור-גרוס להיות 'רכז הענף לזיוף התעודות' של המחתרת החלוצית. המעבדה המשיכה להתקיים במסווה של מפעל לעיבוד פולי סויה עד אמצע חודש נובמבר, אז נאלצו אנשיה לנדוד, על ציודם הרב ולחפש מקום מבטחים חדש.<br>באופן הדרגתי החלו פעילים בתנועות השונות לפתח מיומנויות זיוף 'מקצועיות' וכך במידת הצורך, תוך תיאום עם 'רכז הענף' וקבלת אספקה של טפסים מתאימים, הופצו המסמכים 'החמים' לכל עבר. ב'דרור הבונים' היה זה וילי (זאב) אייזיקוביץ אשר נכנס לפעולה עם עלותה של מפלגת 'צלב החץ' (Nyilaskeresztes Párt) לשלטון. ב'נוער הציוני' - צוצה גרינוואלד מצא דרך אל בית דפוס ברחוב אטווש (Eötvös), שם הסכימו הפועלים להדפיס תעודות זהות ותעודות לידה. לתנועת בית"ר היה מסייע הונגרי נוצרי בשם ליאו טשול (Tscholl Leo) אשר ריכז במשרדו פעילות עניפה של הפקת מסמכים שונים.<br>לתנועת 'בני עקיבא' לא היה בית דפוס משלה והיא נעזרה ב'מעבדה המרכזית'. האחראים על תחום זה היו זידי, עוזי ודוד פרידמן. דב וייס ולאחריו שאנ'י וייס היו אנשי קשר עם אנשי המחתרת, באמצעותם קיבלה התנועה את מסמכיה המבוקשים.
|