ההפגזה
בינתיים התקרבה שעת האפס: "בארבע אחר-הצהריים הורה בן-גוריון לידין להפגיז את 'אלטלנה'" (בר-זוהר ח"ב, עמ' 792). ידין שיגר מיד את עוזרו ל"מחנה יונה" למסור לאדמון את פקודת הירי, אבל זו לא ניתנה מיד מחמת עיכובים אחדים, והעיקרי בהם - סירובם של כמה מאנשי הצוות לירות ביהודים.
קרוב לשעה 5 החלה ההרעשה; "א. גונן, מפקד הסוללה, זוכר את פקודתו לצוות התותח: '5 פגזים אש תותחים', שפירושה: תחילה - טיווח ולאחר מכן יריית 5 פגזים לתכלית. סגנו, קצין התצפית אייזיק וינשטיין, טוען בהחלטיות שהפקודה הייתה מראש רק לטיווח" (ברנר, עמ' 230).
תוצאות ההרעשה בשטח היו "לתכלית". לא ארכו הרגעים עד אשר "נפתחה עלינו,",כפי שרשם מונרו פיין ביומנו, "אש פתאום מתותח גדול שנמצא על החוף מצפון לעיר. תותח זה ירה שלושה פגזים שעברו כולם מעל לאוניה והתפוצצו במים במרחק מעבר לה. מיד התקשרנו ברדיו ושאלנו אם עדיין הפקודה להפסקת-אש בתקפה או לא, ואם כן - מה הסיבה לאש התותח המחושבת הזאת. ניתנה תשובה שהפקודה להפסקת אש עודנה בתקפה ושהתותח יושתק מיד.
בעקבות זאת באה הפסקה של כחמש-עשרה דקות, שבה לא נורו עוד שום פגזים...מיד כשהתחיל התותח בהפגזה בפעם השנייה הנפתי את הדגל לאות כניעה. שוב שאלנו את מפקד הפלמ"ח" אם הפקודה להפסקת-אש בתוקפה והתשובה באה שהפקודה להפסקת-אש בתקפה אלא שאין ביכולתו לבוא במגע עם כל החזיתות". 'שניות-מספר לאחר שנתקבל שדר זה נפגעה האוניה פגיעה ישירה ובעקבות זאת פרצה דליקה גדולה בספנת המטען. אנשי-הצוות של האוניה עשו מיד מאמצי-גבורה לכבות את הדליקה הזאת, אבל בשל טבעו של המטען נבצר מאתנו להשתלט עליה ואני פקדתי על כל האנשים שבאוניה להתכונן לנטישת האוניה.
ראשית מחשבתנו שלנו הייתה לפנות את הפצועים. לא הייתה כל בהלה. הכול התנהגו בצורה שקטה ואמיצה ביותר. כשהחלו האנשים לקפוץ מן האוניה ולשחות אל החוף ראו אלה מאתנו שעדיין נשארו על הסיפון שיורים עליהם בלי הפסק ברובים ובמקלעים מן החוף. עליתי לגשר והתחלתי לנופף בדגל לבן ולצעוק שיפסיקו את האש על האנשים השוחים, להציל את נפשותיהם. בתוך כך הניף עוד איש אחד קרע גדול של בד לבן על מוט-הדגל, אבל המאמצים האלה לא הועילו הרבה, שכן היריות נמשכו.
המשכנו במאמצינו להוריד את כל הפצועים וקיבלנו עזרה מרובה מצד אלה שיצאו לקראתנו מן החוף במספר סירות-משוטים, כשהם מעמידים עצמם כסכנת היריות מהחוף ומההתפוצצויות על האוניה, שלעת הזאת החלו ואשר נמשכו בתכיפות גוברת והולכת. אחדים מאתנו יצאו לסיור מתחת לסיפונים בכל חלקי האוניה שעדיין אפשר היה לגשת אליהם ובדקו אם לא נשאר מישהו באוניה. אחרי הדברים האלה, ובשעה שעצמת ההתפוצצויות הזהירתנו כי מסוכן הוא ביותר להישאר עוד באוניה, נצתוו כל האנשים לרדת מן האוניה שהושארה בוערת ופולטת פיצוצים רבי-עצמה. לעת הזאת פסקה אש ההטרדה מן החוף והסכנה היחידה שנשקפה לאלה מאתנו שעדיין היו במים הייתה מן הרסיסים המתעופפים מן האוניה עצמה".

הדפסה | שלח לחבר
חזרה