|
|
לאורך שלושים השנים מאז נפילתו של בני, ברור היה לנו שאי אפשר לתת לו להיעלם ולהישכח מהעולם.
הרי היתה בו כל כך הרבה חיוניות, שמחת חיים, אופטימיות, הרבה אהבת אדם ואהבת הארץ.
היו בו כל כך הרבה דברים שכולם יכולים לקחת איתם לחיים, ובכל תקופה. הרגשנו שאנחנו רוצים ומצווים להיות ממשיכים. שמצווה עלינו להעביר את דמותו לדורות הבאים, להמשיך את דרכו לפי יכולתנו, לפי אשיותנו ולפי התקופה שאנחנו חיים בה, ולהרגיש שנפילתו לא היתה לשווא, ודרכו עודנה נמשכת. |
