| הכנות להפלגה |
דוד דנון נתמנה אחראי על מחנה-המעבר וכל הבעיות הכרוכות בו, כגון שיכון, טיפול רפואי וכיו"ב. במקביל זורזו המגעים עם ממשלת צרפת בדבר אספקת הנשק הנועד להטענה ולמשלוח באנייה. ב-25 במאי (ט"ז אייר) קיבל שמואל אריאל מפי ז'ורז' בידו, שר-החוץ, את הידיעה על ההחלטה הסופית לספק את הנשק, ללא תמורה כספית, ובאותו יום הפסיקה "אלטלנה" את מסעותיה המסחריים והפליגה לנמל פורט דה-בוק. כעבור יומיים הורה משרד-החוץ הצרפתי לקונסולים באוסטריה, איטליה, בלגיה, רומניה וצ'כוסלובקיה להעניק אשרות-מעבר קיבוציות בשביל 862 איש ואישה לשהייה של חודש ימים בצרפת. ב-30 במאי (כ"א אייר) כבר התקיים במטה האצ"ל בפריס דיון מעשי, בהשתתפותו של רב-החובל מונרו פיין, בשאלת הנחיתה בחופי הארץ. הודגשה חשיבות העגינה סמוך ככל האפשר לחוף, להקל על פריקת הנשק. כנגד זה הובע החשש מפני ההזדקקות לנמלי חיפה ותל-אביב שהם יעדים להפצצות מן האוויר על-ידי האויב. שמואל כץ, מן המשתתפים בישיבה מעיד ש"אף אחד מאתנו לא היו לו הידיעות המדעיות הדרושות. על כל פנים, לא הייתה זו בעיה פיזית בלבד. אם לא נזכה לשיתוף-פעולה מצד היהגנה' הרי יוגבל מבחר האתרים שלנו" (יום האש, עמ' 391). הוחלט לשגר לארץ את נתן גרמנט - לאיתור מעגן מתאים הצמוד לחוף וגם לקביעת סימני-איתות להנחות את האנייה בכניסתה לאזור העגינה - ואת אריה בן-אליעזר לשיחות עם המפקדה בשאר שאלות. ב-1 ביוני (כ"ג אייר), יומיים לאחר אותה החלטה, נחתם ברמת-גן ההסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל ועל הקמת "המטה הזמני" של הארגון שיפעל עד סיומו של שלב זה. אחד מששת סעיפי ההסכם היה הפסקת רכש נפרד מצד האצ"ל והעברת מקורותיו לידי צה"ל, ולפיכך מבריק באותו יום ישראל גלילי אל שאול אביגור העושה בשליחות באירופה: "הוסכם עם אצ"ל שכל פעולות הרכישה הנפרדות בארץ ובחו"ל וכל קשריהם יימסרו לנו, ואנשיהם ברכוש ינוצלו ככל הדרוש. יתייצב לפניך איש בשם 'שלמה' וימסור כל הדרוש בעניין ההסכם". "שלמה", הוא שלמה פרידריך, נציב בית"ר בצרפת ומפעילי הארגון בארץ זו, אמנם מסר כל מידע שהיה ברשותו לדיפלומט ישראלי בפריס, מוריס פישר - שנתמנה כעבור זמן לכהונת שגריר שם - ולגורמים ישראליים נוספים. ואולם ניכר שמידע זה לא היה בו כדי לספק את מבקשיו, שכן זמן קצר לאחר מכן מודיע אביגור במברק לגלילי כי איש לא התקשר עמו, ולא זו בלבד: לאחר פגישה, ביזמת אנשיו, עם נציגי הארגון בפריס בא-כוח אצ"ל טען שלא קיבל שום הוראה על איחוד פעולת-הרכש בחוץ-לארץ ומסירתה לידינו". גלילי פנה בעניין זה אל בגין, ומפקד הארגון ייחס את הדבר לשיבוש טכני בקשר והבטיח שהדבר יתוקן. בדיעבד נתברר שאנשי "המטה לגולה" לא היו מוסרים את קשרי הרכש גם אילולא התקלות בתקשורת, על שום הסודיות שהתחייבו בה לגבי שלטונות צרפת: "הודגש בפנינו שעלינו לשמור את כל העניין בסודי סודות וכי שלטונות צרפת סומכים עלינו שלא נעמידם במצב לא-נעים בזירה הבינלאומית, בפרט מאחר שגורל ארץ-ישראל נמסר להכרעתו של האו"ם" (לנקין, עמ' 278). כנגד זה לא חששו להביא בסוד האנייה עצמה נציגים מוסמכים של ממשלת ישראל. אליהו לנקין, ד"ר ראובן הכט וד"ר מאיר קהאן נפגשו פעמים אחדות עם אברהם גולדברג-גלבוע, מנהל סניף הסוכנות היהודית בפריס ואחר-כך קונסול של ישראל בבירת צרפת, ומסרו לו פרטים שונים: מועדי-הפלגה משוערים, רשימת המפליגים וכיו"ב. ניכר שאנשי "המטה לגולה" העדיפו לקיים מגעיהם עם גלבוע או עם פישר ולא עם פעילי ה"הגנה" בימים שעדיין שוררת חשדנות הדדית, אף חי זכרם של ה"סזונים". משקעם של אלה, בתקופה זו של מעבר מן המסגרות המחתרתיות הנפרדות למסגרת הצבא הלאומי וקיום מטות נפרדים - "המטה הזמני" של האצ"ל ו"מטה הפלמ"ח" - מצא את ביטויו גם בחליפת-המכתבים שבין "המטה לגולה" למפקדת הארגון בארץ. הצד השני במערכת היחסים, גם לאחר הכרזת המדינה (15.5) על-ידי ד. כן-גוריון וכינוי צה"ל כיורשה הרשמי של ה"הגנה" (31.5), הוא עדיין ה"ש"ד", כינוי ה"הגנה" בפי חברי האצ"ל, כשם ש'הפורשים" הם כינוי רווח לאצ"ל בפי אנשי ה"הגנה" גם בימי שילובו המעשי והמזורז בצבא ההגנה לישראל. משקעים אלה, מורשתן של שנים לא מעטות, יתנו אותותיהם הבולטים גם בהשתלשלות הפרשה כולה. |
