| משא-ומתן עם הסוכנות היהודית |
שיתוף הפעולה בין האצ"ל וה"הגנה" בנוכחותם המשותפת ביפו קם מכוחו של הסכם, שנחתם בין הנהגות שני הארגונים ביום השני למערכה לכיבוש העיר ונכנס לתקפו ב-27 באפריל (י"ח ניסן). הסכם זה היה תוצאה מואצת של משא-ומתן ממושך שנפתח בדצמבר 1947 בין נציגי הסוכנות היהודית ובין מפקדת הארגון הצבאי הלאומי. במשא ומתן זה באו על ביטויים הבדלי ההשקפות המדיניות בין שני הצדדים נוכח החלטת החלוקה. בשאלה העקרונית של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדיות נפרדות לא הייתה תמימות דעים גם במחנה הסוכנות היהודית גופו. מפלגת מרכז השומר הצעיר, העומדת להתאחד עם "אחדות העבודה" בינואר 1948, ביטא בגילוי דעת שפרסם מיד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר את עמדתו השלילית התקיפה ל"דרך החלוקה": באחריות לעובדה טרגית זו נושאת המדינה האימפריאליסטית המסכסכת, המדיניות הריאקציונית העקרה של הוועד הערבי העליון והמדיניות המוטעית ביסודה של ההנהגה הציונית. אין לנו כל ספק, שאפשר היה לכוון את הגורמים התומכים במפעלנו באפיק קונסטרוקטיבי יותר מאשר דרך החלוקה". ואילו "דבר" המבטא את דעותיה של מפלגת פועלי ארץ ישראל, יצא לתקוף בחריפות עמדה שוללת זו: "כבוד גדול אמרה מפלגה זו להנחיל להנהגת העם העברי… היא צרפה אותה לחברה נאה זו: הפיאודלים הערבים התקיפים, שונאי ישראל, והאימפריאליסטים הבריטים המסכסכים מקצצי תקוות העם לגאולה" (5.12.47). ואולם ניגר שלא היו בסוכנות היהודית הבדלי השקפות מהותיים על כוונות הבריטי בכמה וכמה שאלות קונקרטיות הנוגעות להגשמת החלוקה לאחר שכבר הוחלט עליה. ראשית דבקו באמונתם כי אכן יגשימו הבריטים את החלטת האו"ם על פתיחת נמל יהודי ב-21 בפברואר (י"א אדר א') ומכאן - אפשרות הזרמה גדולה של נשק וכוח אדם למערכה הצבאית. טיעוניהם של נציגי האצ"ל שאין לאמונה זו על מה לסמוך נתקבלו כ"התפרצויות של קנאים בעלי כוונות טובות האחוזים דיבוק של שנאה לבריטניה" (יום האש, עמ' 328). עד מהרה נתברר אפוא לשני הצדדים שלא תהיה התקדמות במשא ומתן על הבסיס המדיני, אבל "בשאלת המלחמה המשותפת נגד התוקפנים הערביים", זכור למפקד האצ"ל, "לא נתגלו קשיים מיוחדים. מאז עברה ה'הגנה' להתקפות נגד - בעקבות שורת התקפותינו במחצית הראשונה של דצמבר - קיבלנו, לשם השגת האחדות הלוחמת, את העיקרון של תנועת המרי, שלפיו נציג תכניות מלחמה ונבצען באישורה של מפקדת ה'הגנה'" (המרד, עמ' 422). ואמנם ביקשה מפקדת האצ"ל להשתית את ההסדר בין שני הארגונים על קיום כוח מאוחד הפועל לפי קווי האחדות הלוחמת, כפי שנוסחו ופעלו בימי המרי: "אם אמנם תנוהל המלחמה במלא העוד מוזנים היינו שוב לקבלת את המרות המבצעית העליונה של פיקוד ה'הגנה' " (יום האש, עמ' 327). ואולם ראשי ה"הגנה" לא היו נכונים לשום הסדר המותיר אפשרויות קיום של ארגון אחר מלבדה: "לעם דרוש לא בלבד כוח מאוחד אלא כוח אחד, כוחו האחד והמאוחד של העם, הנקרא בשם 'ההגנה העברית'," (במחנה, גיליון 152, 10.12.47). הדברים תאמו את גישתו העקרונית רבת השנים של דוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, לא לקיים שום משא ומתן עם ה"פורשים" ולתבוע את פירוקם המלא. רק חודשיים קודם לכן שב והזכיר גישה זו במסיבת עיתונאים (15.10.47): "אין כל משא ומתן עם הפורשים וגם לא יהיה. אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת הישוב היהודי ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים - יצורף לשורותיה. כל עוד אינם עושים כן, החלטות הועד הציוני עליהם נשארות בתקפן" (ס.ת.ה. ג', עמ' 1811). דעה זו הייתה, כמסתבר, דעת מיעוט בועד הפועל הציוני וזמן קצר לאחר פרוץ המהומות בעקבות החלטת האו"ם פתחו נציגי הסוכנות היהודית והועד הלאומי - הרב י.ל. פישמן (מימון), י. גינסבוים, מ. שפירא, ד. פנקס וד. רמז - במשא ומתן עם נציגי האצ"ל: מ. בגין, ח. לנדאו וש. כץ. בחלק מן השיחות בין שני הצדדים השתתף גם הרב לוי יצחק רבינוביץ, הרב הראשי של יהדות אפריקה הדרומית. המשא ומתן היה מייגע, בעיקר על שום התנגדות נמרצת מצדם של בן גוריון ושל המפלגה החדשה, "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם), שקמה באותו זמן עם איחוד המפלגות "לאחדות העבודה" ו"השומר הצעיר". הקשו עליו גם כמה וכמה התנגשויות בין שני הארגונים, שאירעו בכמה מקומות בארץ ובעיקר פרשת חטיפתו ומותו של ידידיה סגל. אף על פי כן נמשכו השיחות וב-7 במרס 1948 (כ"ו אד' א') הגיעו שני הצדדים לכלל הסכם, שנתקבל בשמחה גלויה בשורות שני הארגונים המזוינים וביישוב כולו: "הודעה על השגת הסכם בין הכוחות הלוחמים של היישוב עוררה גל של שמחה ועידוד בציבור הרחב בירושלים ובמקומות שונים, ביניהם עמדות מגן, מקום שם הרימו האנשים כוס יין להצלחת האיחוד ולניצחון" (הארץ, 9.3.38). |