| כיבוש יפו |
שלושה ימים לאחר ההשתלטות היהודית על חיפה יצאו כוחות האצ"ל, הפעם במבצע נפרד, להתקפה מרוכזת על יפו, להכניעה ולכבשה כדי להכלילה במדינה היהודית העתידה לקום. התכנית לכיבוש יפו הייתה אחת מארבע תכניות אסטרטגיות שנקבעו בסוף ינואר 1948 בישיבה משותפת של מפקדת הארגון וחטיבת התכנון (ח"ת) שלה. שלושת היעדים האחרים היו ירושלים, המישור לוד-רמלה וה"משולש" שכם-ג'נין-טול-כרם, והוחלט שהתכניות תהיינה אלטרנטיביות, בהתאם לאפשרויות מבחינת כוח-האדם, כמות הנשק וכיו"ב. אלה לא נמצאו לארגון, לא באותו זמן וגם לא חודשים אחדים לאחריו, בעיקר כלי המלחמה וחומרי המלחמה הדרושים למבצע גדול. בכלי הנשק היה מחסור חמור במקלעים, רובים ותחמושת, חומרי נפץ לא היו כלל. באפריל חל שיפור משמעותי גם באלה גם באלה, הוחל בייצור רב-היקף של חומר נפץ שסיפר לארגון טונות אחדות של חומר בעל כוח נפץ גדול. באותו חודש גם בוצעו שתי פעולות ההחרמה הגדולות - במחנה 80 וברכבת הצבאית שליד פרדס חנה - ואלה העמידו ללוחמים כוח הרעשה, שעלה באותם ימים על זה של ה"הגנה". כך בשלו התנאים להגשמתה של אחת התכניות האלטרנטיביות ומכמה וכמה סיבות ניתנה העדיפות לתכנית יפו. יפו, הגדולה בערים הערביות בארץ המנדט, מנתה באותו זמן 70,000 תושבים. הם "היו ידועים כעזי נפש ולוחמים טובים. אחוז האינטליגנציה, אנשים בעלי הכשרה צבאים ובעלי מקצועות טכניים בתוכה היה גבוה באופן יחסי" (אל\מ מיכאל בן-גל, ספר ההגנה בתל אביב, עמ' 159). בחודש אפריל הגיעו לשיאן הצליפות וההפגזות שניתכו ממנה לעבר השכונות היהודיות בגבול על תל-אביב והגיעו למעשה גם לעומקה של העיר העברית. מספר הנפגעים - בהרוגים ובפצועים - מאז תחילת מהומות הדמים היה קרוב לאלף. הצליפות באו בעיקרן ממסגד חסן בק שבשכונת משינה אבל גם מעמדות נוספות בגבול יפו. ההפגזות באו ממרגמות פרימיטיביות שייצרו הערבים ביפו עצמה, אבל כוח ההרעשה שלהן היה גדול: פגזים במשקל 15-10 ק"ג האחד. עד מהרה הצטרפו להפגזת תל-אביב כלי הרעשה פרימיטיביים פחות, הפעם מצד כוחות-הצבא הבריטיים החונים ביפו, להבטיח את שמירתה בידי הערבים: "בתחילת מרס החל הצבא משתמש בתותחים קלים של 2 ליטראות נגד עמדות ההגנה. יום יום הופגזו, נהרסו ונחבלו עמדות מפגיעתם של פגזי התותחים שנורו על ידי חיילים בריטיים 'ניטראליים' " (ממאורעות למלחמה, עמ' 368). הצליפות וההפגזות לא זו בלבד שגרמו לפינוי כל השכונות הדרומיות של תל-אביב מיושביהן ויצרו בעיית פליטים מעיקה בעיר, אלא ריתקו להגנתה כוח אדם רב שהיה דרוש לחזיתות האחרות. מידת החומה שבריתוק זה גברה לאין-ערוך עם התקרב מועד הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל: "תהיה סכנה שב-15 במאי (ו' אייר) נימצא במצב התגוננות בתל-אביב ולא נוכל לבצע כתוצאה מכך פעולות כיבוש" (ע. פאגלין). |
